מאת: טרי מורהו
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן
רבים כל כך מרגישים שנשמתם עייפה, אך בו בזמן מרגישים גלי אור חדשים המגיעים אליהם. קוטביות זו היא הריקוד, משום שאנו עדיין עושים את דרכנו אל איזון חדש. גרסאות אחדות שלנו מנסות עדיין לתבוע לעצמן מחדש את האהבה העצמית הדרושה כדי לגלם את התדרים החדשים שעושים דרכם פנימה.
רקדנים בין עולמות.
בין אם אחר או העצמי החכם והזקן יותר שלכם.
לכולנו צורך להיראות. בזמנים החשוכים והמאתגרים ביותר של חיינו, אם מישהו מעניק לנו תוקף, כאשר אנו איננו מסוגלים לשעות זאת, הדבר דומה לקרני שמש ראשונות הנוגעות בנשמתכם לאחר הזמנים האפלים והסוערים ביותר.
להרגיש ש״מישהו״ מתעד את סיפורנו. שסיפורנו נכתב במקום כלשהו – כדי שכאשר נהיה מסוגלים לשלב אותו, תהיה לו ראייה במקום כלשהו.
אם נוכל להחזיק במרחב זה למען זה, הדבר יעזור לחשוף את הכאב שאחרת היה קובר את עצמו תחת רובדים של שתיקה ובושה. הנוכחות יכולה לחדור אל הלב שממתין להזמנתו לגרש את כל שקַר ופצוע בתוכנו. להעניק לנו עיניים לראות זה את תמימותו של זה.
אם נוכל להאיר זה את יופיו של זה ולא להתמקד בפגמים של האחר כדרך להרחיק את עצמנו מלראות את הפגמים והליקויים שלנו – אהבה רבה כל כך הייתה מורגשת ברחבי העולם. שינויים מופלאים מתרחשים כאשר אנו עושים זאת.
