מאת: ג׳ינה קארוסו הוסאר
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
דיברתי עם מטופלת הבוקר על המחיר שמתלווה לחיים בעולם בלב חשוף. כמו אוהבות ובוראות פתוחות–לב רבות, אני מרגישה בכך. אני חיה את זה.
מה דרוש כדי להמשיך לאהוב בפתיחות, ליצור באומץ, לדבר בכנות כאשר אתן יודעות שיהיו אנשים שיפרשו זאת לא נכון? שישפטו אתכן על אהבתכן. ישפטו אתכן על יצירתכן. ישפטו אתכן בשל האמונה שלכן שיש לכן דבר מה להעניק.
לעולם החיצון, הדבר יכול להיראות כצורך בתשומת לב. הוא יכול להיראות כהצגה.
אבל אין זה כך.
מדובר בההפך מהצגה. זו פגיעות.
יש שאוהבות ויוצרות כדי להיראות, ואלה שאוהבות ויוצרות כיוון שהן חייבות. כיוון שמשהו בתוכן נוקש ונוקש ולא יניח להן לנוח.
חיפוש אחר תשומת לב? לא.
חיפוש אחר שחרור. חיפוש אחר חיבור. חיפוש אחר ביטוי.
אני לא מכירה אוהבת או יוצרת אחת שלא חשה אחוזת אימה במקצת. שלא מכינה את עצמה למהלומת תגובת הנגד או השיפוט. אבל אנו עושות זאת למרות הכול.
אני לא מכירה נשמה רגישה אחת שלא מרגישה את הסיכון במערכת העצבים שלה כאשר היא פותחת את לבה. ואף על פי כן, אנו צועדות קדימה.
לא חסרות זהירות. לא נאיביות. אנו יודעות מהו המחיר. ואנו נעות למרות הכול.
אנו אלה שבוחרות לא להפוך אדישות. אלה שמסרבות לשים שריון על מה שחי בתוכנו. אנו נושאות רכות בעולם שמתגמל היבדלות. זה התדר שבו אנו מחזיקות.
והתדר הזה מערער אנשים.
האור שנועד להאיר את דרכם מעוור אותם במקום זאת. הם מסוככים על עיניהם במקום לצעוד מבעד לאור. הם מטילים ספק במה שהם לא מסוגלים להחזיק עדיין. לפעמים הם לא יכולים לגרום לעצמם להאמין לנו, כיוון שהדבר מחייב התרככות, והתרככות מרגישה מסוכנת כאשר ההישרדות תלויה בשריון.
לפעמים ביטוי האהבה שלכן מזכיר להם את כאבם. לפעמים הביטוי האמנותי שלכן מזכיר להם את הכישרונות שהם נטשו ואת החלקים של עצמם שהשתיקו.
ברכו אותם אבל הניחו להם לברוח. הניחו להם לשפוט. הניחו להם להסיק מסקנות לגביכן ולהניח הנחות לגביכן.
אהבו למרות הכול. צרו למרות הכול. הביעו את עצמכן. כתבו את הספר. פרסמו את התמונה. צרו את הסרטון. אמרו את מה שיש לכן לומר. הביעו את מה שמטיל בכן אימה. התאהבו שוב.
אין זה שיגעון. זה אומץ גולמי וטהור.
והאמיצות ביותר? אנו אוהבות את הקשה ביותר והופכות כאב לשירה.
אנדראה גיבסון כתבה: ״אף פעם לא אחכה עשרים דקות כדי לסמס לכם בחזרה, ואף פעם לא אעמיד פנים של ׳קשה להשגה׳ כאשר אני יודעת שהחיים שלכם היו קשים מספיק. כאשר כולנו יודעים שהחיים של אדם כלשהו היו קשים מספיק, קשה לצפות באהבה אותה הפכנו למשחק, כאילו שכולם משחקים שח–מט עם הצלקות שלהם, אומרים ׳מט׳ בכל פעם שהם נחלצים ללא לב שבור. חשוב לי להבהיר, אני לא רוצה להיחלץ ללא לב שבור. במקום זאת אני רוצה לעזוב את החיים האלה מנותצים כל כך, כך שיהיו אלפי גני עדן נפרדים לכל חלקיי המעופפים״.
וכך אנו נעים בעולם הזה.
ואנשים לא יאמינו לכן. הם לא יאמינו לטוב שלכן. הם יטילו ספק בטוהר לבכן. הם יבטלו את האמת שלכן או יכנו אתכן דרמתיות, לא ריאליסטיות ו״יותר מדי״.
זה שלהם.
לפעמים עצם הרכות שנועדה לרפא אותם מרגישה מאיימת. לפעמים ההזמנה לאהוב מרגישה כחשיפה.
המשיכו ליצור למרות הכול. המשיכו לאהוב למרות הכול. המשיכו להיות האור והנשמה בכל חדר שאליו אתן נכנסות.
אם שופטים אתכן כיוון שאכפת לכן יותר מדי, דעו שאהבתן באופן מלא. אם הובנתן לא נכון, דעו שלא דיללתן את עצמכן.
המשאלה שלי עבורכן ועבור עצמי השנה היא שפחות אנשים יאמרו: ״את הולכת להיפגע״, ויותר אנשים יאמרו: ״הלוואי והיה לי את האומץ שלך״.
הפחד וכאב הלב האלה לא מאיטים אותנו, אלא דוחפים אותנו מהר יותר אל מה שמרגיש חי יותר מכול.
ואני מקווה שכל מה שתעשו יביא השראה למישהו ויגרום לו לנוד בראשו ולומר: ״מי היא חושבת שהיא?״
ואתן יכולות להשיב ללא התנצלות: ״אני האהבה. קחו או לא. השתמשו או לא. גנבו אותה. שפטו אותה. הוקירו אותה. השליכו אותה. לא אכפת לי. הלב שלי עלול להיסדק, אבל הוא ישוב ויתחדש״.
חזק. אמיץ. בלתי שביר…