מאת: מאט ליקאטה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן
אֵבֶל הוא לא משהו שאנו ״מתגברים״ עליו בעזרת שלבים קבועים מראש, אלא שותף שעמו אנו רוקדים ומשחקים, מכבדים אותו, מתווכחים עמו ובוכים איתו ככל שהמחזורים מתהווים. הופעתו והדברים שבהם הוא משתוקק להתייחסותנו, ייחודים לכל אדם ואדם.
הקהילה הפסיכיאטרית לא מכירה את קו הזמן של מסע זה, וגם לא חברות הביטוח או המורים הרוחניים – הוא נולד ומתהווה בנתיבים הפתוחים של מערכת העצבים של בן האנוש. אנו פועלים כנגד הטבע כאשר אנו מנסים להאיץ, לאלץ או לנתח את חוויית האֵבֶל.
לתהליך ההתאבלות ייתכן ולא תהיה נקודת סיום או מצב השלמה, שבהם נגיע לפתרון מוחלט כלשהו, שבו ״נסיים״ וננחת במקום עלום, חופשיים מהפגיעות המגולמת, מהחיות הסומטית שלנו ומאפשרות של שבירה וההתפרקות שפותחות אותנו לרווחה פעם נוספת. משום שזהו סבב אלכימי של מחזורים עצומים של פירוק ותיקון שנוגעים בנשמה האנושית ופותחים אותה.
אף על פי שיכול להיות מפתה להיאחז במצב סיום דמיוני כלשהו, כמטרה אליה נגיע כאשר ״נשלוט״ בחיים או נלמד אין סוף תיאוריות מטפיזיות חדשות, הלב לא מעוניין בשליטה. הלב רוצה להיכנס אל המסתורין, לשחק בו ולגלם אותו בדרכים מעודנות ורגישות יותר.
הלב עצמו הוא אינסופי, ואורחי האֵבֶל יכולים לבקר אותנו בצורותיהם השונות במשך כל תקופת החיים. הם מגיעים לא כדי לפגוע, אלא כדי לחשוף שער אל השלמות, החמלה וזוהר. משנים צורה, הולכים וחוזרים, בעודם פותחים וסוגרים שערים בנוף הנתיבים הפנימיים.
האֵבֶל הוא לא תהליך שאנחנו ״מצליחים לצלוח״, אלא יולדת ורועה לא לינאריים, מטהרים. הוא לא נע בקו ישר, אלא במעגל ובספירלה.