מאת: ג׳ף פוסטר
מאנגלית: סמדר ברגמן
יש סיבה מדוע תמיד הרגשתם שאינכם שייכים.
כאילו הייתם זר מפלנטה נוכרייה.
כאילו נולדתם למשפחה הלא נכונה, לעולם הלא נכון.
כאילו עצם קיומכם הוא טעות קוסמית.
תחושות ״חוסר השייכות״ שלכם לא היו רעות או מוטעות.
הן היו חכמות ביותר!
לא היה זה תסמין של הפתולוגיה שלכם. היה זה תסמין של המקוריות שלכם, של חוסר היכולת להמשיג אתכם.
חוסר יכולת להסתגל למצב בלתי שפוי הוא חכמה טהורה, ולכן ברור שהרגשתם שאינכם שייכים. לא הייתם מוכנים לצמצם את ההיקף העצום של הווייתכם, לדחוק את עצמכם לתבנית שהייתה קטנה מדי למידותיכם, מגבילה מדי, אלימה מדי, שקרית מדי.
רציתם לשמר את הייחודיות שלכם, לא לאבד את עצמכם בטירופו של העולם.
המשפחה שלכם לא הייתה המשפחה שלכם; הבית שלכם לא היה הבית שלכם.
אחרים אולי קראו לכם משוגעים, חולים, לא נורמלים, אנוכים, רעים; התייחסו אליכם כאל מנודים.
וכמובן, מנקודת המבט שלהם, הם צדקו.
אנו שופטים את הדברים מהם אנו מפחדים. אנו דוחים את הדברים שאיננו מבינים.
אנו תוקפים באחרים את מה שאנו שונאים בסתר בעצמנו.
הייתם שעיר לעזאזל של אומללותם הלא–מודעת, של תחושת הכלא הפסיכולוגית האישית שלהם.
מחזור אלימות עתיק כאנושות עצמה.
ברור שמעולם לא היה בכם שום דבר רע; פשוט צעדתם בנתיב שונה מזה של האחרים, זה הכול.
אולי איבדתם אמון בעצמכם במשך השנים.
אבל היום הוא יום חדש.
אל תעזבו את נתיבכם בשל אשמה, משום שאתם רוצים לרצות ידידים ובני משפחה, לשמר את הסטטוס קוו.
אל תנסו עוד להסתגל, אלא למדו לאהוב את חוסר ההסתגלות שלכם לנתיבים של אחרים. אתם מסתגלים לנתיב המקורי האישי שלכם!
נכון, זה מפחיד לפעמים.
נכון, לפעמים אתם מלאים בספק ובחוסר ודאות ואתם רוצים לחזור ל״נוחות״ הישן. אבל הנוחות הישנה לא הייתה נוחה כלל וכלל. היה לה תג מחיר: הנשמה שלכם. השמחה שלכם. שוב אינכם הולכים בעקבות אף אחד. אתם צועדים בנתיב שלכם ללא התנצלות.
אתם שמחים כאשר אתם כושלים ונופלים. אתם חוגגים את המוזרות שלכם, מגחכים בשל הטעויות שלכם. שיפוטים של אחרים הם כעלים הנופלים למרגלותיכם. מצאתם את האומץ, בדיוק במקום בו אתם ניצבים. וזה כל ההבדל.
