מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן
משך רוב חיי, הדחקתי את הכעס שלי. אף פעם לא הרשיתי לעצמי באמת לחוש בו, לבטא אותו או לשתף מישהו שאני כועס, מתרעם או משהו אחר חוץ מאשר ״בסדר״.
הייתי ״ילד טוב״.
הייתי ״ילד נחמד״.
(אבל למעשה, הייתי ילד כועס.)
לימדו אותי – וזו הייתה הטראומה שלי – שכעס הוא רע, מביש, לא רוחני וסימן לחולשה. מעל לכל זה, הרגשתי צורך נרקיסיסטי להגן על הדימוי שלי כאדם חביב, אכפתי, רחום ומאוד מאוד רוחני, חופשי מכל רמז של כעס.
המדע מצביע על כך שריצוי, הדחקת כעסים וכיבוי החיים בתוכנו, פוגעים מאוד בבריאות שלנו, תורמים למגוון מחלות ומצבים כרוניים ומעצימים אותם.
כאשר אנו מדחיקים את הכעס שלנו, אנו מדחיקים את כוח החיים, התשוקה, המיניות, יכולת ההבחנה והאש שלנו. אנו ״שופכים את התינוק עם המים״ בניסיון להיות ״נחמדים״. במובן הזה, ״נחמד״ הוא שקר.
היה מטיל אימה ומשחרר גם יחד להתחיל לאפשר לעצמי להרגיש ולבטא כעס בדרכים בריאות. לומר ״לא״ כאשר התכוונתי לכך, להרגיש בנוח אם עצבנתי, אכזבתי או אפילו הרגזתי אנשים, להציב גבולות בריאים ואיתנים, לאפשר לעצמי להתאבל באופן מלא על העבר. לתת לילד הפנימי רשות גורפת להתאבל, לבכות ולספר את האמת שלו, בדרכו אל מציאת האהבה. להיות העצמי האותנטי שלי.
הפסקתי לפעול מתוך רגשות אשמה ובושה ואפשרתי לעצמי להיפרד מאנשים וממצבים שלא שירתו אותי או שלא היו ערוכים עם האידיאלים הנעלים ביותר שלי.
הפסקתי לאפשר לכעס לשלוט בי.
הפסקתי לנסות להציל את כולם ולהעמיד פנים שאני ״הבחור הנחמד״. שחררתי את הצורך להיראות רחום, רוחני וחביב.
זה כלל לא ענייני. איך אנשים רואים אותי.
כבר לא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי – וזה היה הדבר המשחרר מכולם.
מסע זה מבעד לשער המרפא של הכעס היה משחרר במידה עמוקה וחשף אנרגיה רבה כל כך.
אתם מבינים, הכעס טוב. הכעס בריא. הכעס אינו לא–רוחני, פוגעני, לא בריא או רע כאשר אתם מגלים סוף–סוף כיצד לשחרר אותו ולרתום את כוחו המדהים.
הכעס ירפא אתכם עד למוח עצמותיכם, אם תניחו לו, והוא ישחרר את סודות החמלה האמיתיים.
