מאת: סטיב ד׳לאנו גרסיה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
יש הבדל בין יום רע לבין לילה שמסרב להתפוגג.
רובנו מכירות את המקרה הראשון. אנחנו מתפרצות על מישהו שאנחנו אוהבות, לא מצליחות לישון, מאבדות את המפתחות ונושאות איתנו לאורך שעות אחר הצוהריים המהום חרישי של חוסר מנוחה. ואז, לקראת ערב, העולם המוכר מחזיר אותנו אליו.
המקרה השני הוא משהו שונה לחלוטין. הוא שוקע אל תוך מוח העצמות. הוא לא עוזב כשהשמש עולה. הוא הופך למזג האוויר של חייכן, ולאחר זמן מה, אתן כבר לא זוכרות את תחושת החמימות על העור, או אם אי פעם הכרתן תחושה זו באמת.
זהו הלילה האפל של הנשמה, ועבור נשים רבות הוא מגיע בשקט כה רב, שהן מצליחות לזהותו רק כאשר הן כבר שקועות בו. לא מדובר ברגע אחד של התמוטטות שאפשר להצביע עליו. יש רק הצטמצמות איטית, כאילו משהו מהותי נמשך מתוכך, חוט אחר חוט, ואת עייפה מכדי לשאול לאן הולך החוט.
איך זה מרגיש מבפנים
הוא לא מכריז על בואו בזיקוקים או בטרגדיה גדולה. הוא מתגנב דרך טקסי היום הקטנים, אלה שפעם ביצעת בלי לחשוב. את מפסיקה לענות להודעות ומניחה להן להצטבר כמו מכתבים שלא נפתחו על שולחן הכניסה. את עומדת במטבח בשבע בבוקר, כשהקומקום מתחיל לשרוק, ולא מצליחה לזכור מדוע רצית בכלל שהיום הזה יתחיל. פניהם של האנשים שאת אוהבת מתחילים להיראות כאילו הם שייכים לחיים שאת צופה בהם מבעד לזכוכית קרה, מצמידה אליה את כף ידך, אך לא מסוגלת לחוש בחמימות שבצדה השני.
מתחת לכל זה שוכן אבל שאין לו הלוויה. משהו בתוכך מתאבל, ואת לא יכולה לתת שם למה שמת. אולי זו הייתה אמונה, גרסה מסוימת של עצמך, או אמונה רוחנית שפעם נשענת עליה בקלות שבה נושמים. כל מה שאת יודעת הוא שאת כמהה, בכאב עמוק ששוקע בעצמות ולא מתפוגג גם לאחר שינה, להרגיש שוב את נשמתך. כיוון שאותה נוכחות פנימית יציבה, אותה ידיעה שקטה שאת מוחזקת בידי משהו גדול מפחדייך, השתתקה לפתע, והשתיקה היא כמעט בלתי נסבלת. את מקשיבה לה כפי שמקשיבים לצעדים במדרגות בבית ריק, בידיעה שהם לא יגיעו, ובכל זאת את ממשיכה להקשיב.
יש נשים שמתארות את התחושה כהתרוקנות מבפנים. אחרות מדברות על קהות חושים כה מוחלטת, שאפילו הדמעות מרגישות שאולות, כאילו הן שייכות למישהי שעומדת ממש מאחוריהן. רבות אומרות שהחלק הקשה ביותר הוא לא העצב עצמו, אלא היעדר כל תחושה של בית בתוך עורן שלהן.
ההסתגרות
תכופות, נשים שנמצאות במקום הזה מתרחקות מהעולם בלי שהחליטו על כך כלל. חברות מפסיקות לסמס כיוון שהפסקת להשיב, ואת אומרת לעצמך שתכתבי להן בחזרה מחר, וכשמגיע מחר, את לא מצליחה למצוא את המילים. העבודה הופכת להצגה שאת עושה ממרחק רב, למערכת מחוות ששומרות את מקומך ליד השולחן, בשעה ששאר חלקייך מרחפים אי שם סמוך לתקרה. את אומרת שאת בסדר פעמים כה רבות, שהמילה מאבדת את צורתה והופכת לצליל שאת משמיעה כדי לסיים שיחה.
ההסתגרות היא לא כישלון של אהבה או של אופי. זו הרוח שמכנסת פנימה את עתודותיה האחרונות, מגנה על דבר מה שברירי, בעת שהמבנים הישנים נסדקים סביבה. ובכל זאת, מבחוץ זה עלול להיראות כנטישה, ולכן האנשים שהיו רוצים להושיט לך יד, מהססים, ולפעמים הם מפסיקים להושיט אותה, והבדידות מתהדקת סביבך כמו מגבת קרה. הלילה מתארך עם כל דלת שנסגרת, ואת יכולה להרגיש איך את שוקעת עמוק יותר אל תוך דממה שכבר לא לגמרי שלך.
התפוררות מי שהיית
החלק המערער ביותר הוא האופן שבו העצמי מתחיל להתפרק. האמונות שעליהן הסתמכת – אלוהים או על היעדרו, אהבה, נישואים, אימהוּת, שאפתנות והערך העצמי שלך – מתחילות להרגיש כמו בגדים שאולים שכבר לא מתאימים למבנה גופך. את קולטת את השתקפותך בחלון ראווה ותוהה לרגע מי זו האישה הזאת, למה היא נראית עייפה כל כך, ולמה היא עומדת בגשם ללא מטרייה.
שאלות מגיעות בשלוש לפנות בוקר ומסרבות ללכת. מי אני כשאני כבר לא מועילה לאיש? מי אני כשאיש לא זקוק לי שאזכור את הפגישות שלו, את ימי ההולדת שלו, את ארוחות הערב שלו? לאילו דברים הקדשתי את שנות חיי, והאם משהו מכל אלה היה אי פעם באמת שלי? חלק מהשאלות האלה ישנות, קבורות כה עמוק, ששכחת מקיומן, ועכשיו הן צפות ועולות בסבלנות הנוראה של דברים שחיכו זמן רב.
משבר הזהות הזה יכול להרגיש כמו אובדן הקרקע שמתחת לרגלייך. אין שום דבר יציב שניתן להיאחז בו, ובמשך תקופה ארוכה זו פשוט האמת. את תלויה בין האדם שהיית לבין עצמי שטרם נולד, והמרחב שביניהם חשוך ורחב ידיים, ואין בו מפות כלל. נשים רבות מתארות זאת כהיבט המפחיד ביותר במסע כולו, משום שהוא מסיר מהן את הסיפורים שפעם אפשרו להן להתמצא בעולם.
הדממה שלפני השחר
יש שעה מסוימת, תכופות בין שתיים לארבע לפנות בוקר, שבה נדמה שהלילה מצמיד את כל כובד משקלו אל החלונות. הבית חורק. השעון מזמזם. השכל סובב סביב אותן מחשבות מעטות, כמו ציפור שלא מצליחה לצאת מהחדר. בשעה הזאת הנשמה יכולה להרגיש רחוקה מאוד, כמעט כמו שמועה, וקל להאמין שהיא נעלמה לתמיד.
ובכל זאת, רבים שעברו דרך הלילה הזה מדברים אחר כך על השעות האלה ביראת כבוד מוזרה. הם מתארים דממה כה עמוקה, שהרגישה כמעט קדושה, כאילו משהו עתיק התקרב והמתין, ללא שיפוט, עד שיפסיקו להיאבק למשך זמן מספיק כדי להקשיב. השתיקה לא הייתה ריקה. היא פשוט התקיימה בלי הרעש שהטביע את הקול העמוק יותר.
למה זה לא הסוף
מי שלא צעד בדרך הזאת יכול להניח שהחושך הוא הפרק האחרון. אין זה כך. זהו מעבר, סף שעל הנשמה לחצות לפני שתוכל להתעורר באמת. הלילה האפל הוא תהליך של היטהרות, תהליך איטי ולפעמים חסר רחמים, שקורא לנו לשחרר את כל מה שנותר בנו ללא מרפא או מיותר, את כל מה שעומד בדרכו של הטוב הנעלה ביותר שלנו. האש לא בוערת כדי להשמיד את האישה. היא בוערת כדי להראות לה מה היא נשאה, אף שמעולם לא הייתה אמורה לשאת זאת.
חלק מהנשמות העוצמתיות ביותר נשלחות אל המקומות האפלים ביותר, ולא מדובר בעונש. זו מעין חניכה. המעמקים חושפים את מה שפני השטח הסתירו – פחדים שעברו בירושה, מערכות יחסים ששרדו מכוח ההרגל, תפקידים שמולאו במשך זמן כה רב עד שהפכו לעור שני. וכאשר כל אלה נושרים ונעלמים, מה שנותר שקט יותר, מושג במאמץ רב יותר, ואמיתי יותר מכל הדברים שקדמו לו.
נשים שיוצאות מן הלילה הזה מתארות לפעמים בהירות שקשה להסביר אותה למי שלא חשה בה. הן מגלות אילו קשרים היו אמיתיים ואילו היו רק מוכרים. הן מבינות שערכן לא היה תלוי אף פעם בדברים שנלקחו מהן. הן לומדות לזהות את קול הנשמה על פי יציבותו, ולא על פי עוצמתו. שום דבר מכל אלה לא הופך את הלילה לעדין, ושום דבר לא הופך את האובדן להוגן. אך פירוש הדבר הוא שמה שנלקח לא בהכרח אבוד לעד, ושמשהו בתוכך, סבלני ושלם מיסודו, המתין שם כל הזמן.
מילה לזו שעדיין נמצאת בתוכו
אם את קוראת את הדברים האלה מתוך החשכה עצמה, אנא הקשיבי לדברים האלה כפשוטם. את לא נכשלת. את לא האישה היחידה שעמדה במטבח שלה ולא הצליחה להרגיש דבר מלבד בכובד משקלו של היום, או ששכבה ערה והקשיבה לקול שנדמה שעזב. השתיקה שאת חשה היא לא הוכחה לכך שלא נותר דבר. יכול להיות שדווקא במקום הזה, משהו חדש מתהווה בשקט.
הנשמה לא נעלמת בחשכה. היא נשארת על משמרתה. וכאשר הלילה יסיים את מלאכתו הארוכה, היא תהיה שם, ממתינה, כדי להיזכר בדרך הביתה.
