מאת: ד״ר מיה האטני
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן
בדיוק כאשר מאדים מתחיל בנסיגה (אתמול), מדוזה (אסטרואיד) נכנסת למזל עקרב, מזל המוות וההתחדשות בשירות החיים.
זהו רגע עוצמתי, אנרגיה שתהיה איתנו במשך החג, שעה שכירון מתכונן לנוע קדימה בסוף השנה.
מדוזה מייצגת את האנרגיה הנשית הפראית, הראשונית, המגולמת, מלאת התחושה, הארוטית והנבואית.
היא הייתה הזקנה מבין שלוש האלות המקוריות באפריקה העתיקה, משוייכת למסתורין של הלידה, הארוס, קסם המין, ראייה נבואית ונבואה, כמו גם למסתוריי ההתחדשות באמצעות מחזורי המוות והלידה מחדש.
תפקידה הוסר בשלב מאוחר יותר במיתולוגיה היוונית. חוט שממשיך להיטוות בדרכים שבהן אנו מתייחסים להיבטים הללו בתוך עצמנו בזמנים המודרניים.
במיתוס שלה, מדוזה הותקפה ואז הוטלה עליה קללה בשל טראומה זו, היא גורשה למערה לאחר שהפכה לגורגונה, הפכה את כל שהביט בה לאבן.
נשמע מוכר?
מסעו של הגיבור מגיע אחר כך אל המערות שלה, במשימה לכרות את ראשה כפרס לאישתו.
סיפורה של מדוזה לא כולל סממני גאולה, עבורה… לכל הפחות, לא לעת עתה.
מבחינה אסטרולוגית, היא מייצגת את העוצמה הנסתרת שלנו, אבל גם את המקום שבו אנו מרגישים מקוללים, מקללים את עצמנו או מנסים לכרות סמלית את ראש רפואתנו, עוצמתנו וקסמנו… אם החברה לא עושה זאת עבורנו. אנו מפחדים ומתביישים לפגוש בחלק הפגוע שבנו, בחלק שמתאבל, כיוון שאנו מפחדים שנהפוך לאבן.
ועם האנרגיה של מאדים, אנו יכולים להיות אלה שמנסים להפוך אחרים לאבן באמצעות הזעם הלא–מודע שלנו, הצדקנות, האנוכיות והאבל הלא מעובד שלנו.
הדחף היצירתי או ההבעתי שלנו עלול להיות קפוא, מושך את תשומת הלב שלנו אל מתחת לפני השטח למקום שבו נתקענו, משרת את הסבל במקום את השגשוג.
הדינמיקה הזאת תודגש בנפש הקולקטיבית בעת הזאת, תרוכך על ידי שיבת כירון של ארצות הברית.
בעת שמדוזה נכנסת למזל עקרב, מאדים מאט, מקיים זווית ריבועית עם פלוטו, אדון העולם התחתון.
התחושה היא שזה זמן עבורנו לזמן את סממני הגאולה שבסיפורה של מדוזה ולהרחיקם מאחיזת הגיבור הפצוע, או הפטריארך.
בפנים. ובחוץ.
כיוון שגאולתה עדיין לא נכתבה, והדבר תלוי בנו, להשיב היבטים אלה של הנפש שלנו ולגאול את עצמנו.
אנו חייבים לשחרר משהו ישן, משהו שאולי כבר איננו או שמעולם לא היה כדי לצאת מהצורך לחזור עוד ועוד על סיפור שהוא עתיק כזמן עצמו.
יהיה הדבר לו היינו חייבים להיות נאמנים אשר יהיה, עכשיו הוא מעכב אותנו, יוצר סבל.
כאשר הפראי מתעורר בתוכנו, דרכי הלחימה הישנות, דרכי ההתנהגות המוגדרות והנרטיבים המיושנים שאנו נושאים לגבי מהותנו והדרך שבה אנו מתייחסים לכאב שלנו, אינם עובדים עוד.
אנו חייבים להעניק משהו לאש הטרנספורמציה, לאפשר להתקשרויות ולזהויות להתפוגג כדי שנוכל להשתחרר מהנאמנות לסבל כצורה של אהבה.
זה הזמן עבורנו להפסיק לכרות את ראשנו שלנו, לשחרר את עצמנו מהקללות שלנו ולפגוש את האחד בתוכנו שלא היה אהוב…
באהבה.
בהזנה.
בהתכווננות.
בסבלנות.
בטקסיות.
בכבוד.
איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו להילחם בעצמנו, או אלה באלה.
הדרך שבה אנו פוגשים בפצעי הליבה שלנו חייבת להשתנות.
את הקיטוב ניתן לרפא אך ורק דרכנו.
שוב אין צורך בסבל לא נחוץ, שבו אנו סבורים שאנו שוגים בשל מי שאנו ומנסים להילחם בפצעים שנגרמו מכל הדברים מהם שרדנו.
במקום זאת, אנו מתאבלים.
אנו מעבדים.
אנו קמים.
כמו עוף החול, מהאפר, מציעים את דמעות צערנו כתפילות לאל השמש למען חיינו החדשים.
עונת החגים הזאת יכולה להרגיש רכה ועדינה בדרכים צפויות, או לא צפויות.
בואו נטפל בישות הפנימית שלא זכתה להיות אהובה, שהדברים שאיבדה משתוקקים להיקרא בשמות, כדי שלא נאלץ להתנהג בדרכים מהן אנו מבקשים להשתחרר.
האבל שלנו, על האובדנים שכבר התרחשו, הוא שישחרר אותנו.
