החיים לא משקפים לנו את הדברים שאותם עלינו לתקן – הם משקפים לנו את מי שאנו הופכות להיות. בפרדיגמה הישנה, משמעות ההשתקפות הייתה שיש בתוכנו משהו שגוי שעלינו לתקן. אבל אמונה זו הותירה כה רבות מאיתנו במעגלים של תחושת אשמה ותלות–הדדית רוחנית – נשאנו דברים שאף פעם לא היינו אמורות לשאת.
התפתחנו אל מעבר לפרדיגמה הזאת.
כל נשמה היא ריבונית.
כל ישות צועדת בנתיב אישי משלה ובתזמון אלוהי.
הפעולות של אנשים אחרים משקפות את התדר שלהם, לא את הפגמים שלכן.
אתן לא נמצאות כאן כדי לפענח צללים של אנשים אחרים.
אתן כאן כדי לגלם את האור שלכן.
מאסטריות אמיתית לא שואלת עוד: ״מה זה אומר לגביי?״
היא שואלת: ״איך אוכל להשיב בחסד גדול יותר, באמת גדולה יותר, באהבה רבה יותר?״
זה המקום שבו חי העידון – באיכות התגובה שלכן, לא בענישת ההשתקפות שלכן.
כאשר דומה שהחיים מתעמתים אתכן, נשמו לחשו: ״תודה לכם על שהראיתם לי את שכבר נרפא״.
כל רגע הופך להזמנה לעגן את הרטט הגבוה ביותר שלכן – לא לתקן את העבר, אלא לגלם את ההתפתחות שלכן.
נשמות זרעי כוכבים לא הגיעו לכאן כדי לתקן את החיים הכאוטיים ולקויי התפקוד של אנשים אחרים או כדי למלא את החללים הרגשיים שלהם. זוהי תודעת השעבוד.
אנו כאן כדי לעזור לאלה שמתעלים באופן אותנטי לעשות זאת בעצמם. נשמות ערות מסוגלות לראות מבעד לתרמיות הממד השלישי בשעה שקווי הזמן והתרשימים המודעים ממשיכים להתפצל בקצב מואץ. כברירת מחדל, חיים לאור הכוונה האמיתית של העצמי תמיד יחשפו את החשכה.
הטבע הוא המרפא הגדול ביותר של הנשמות המתעלות, שעושות שימוש ברפואה טבעית, שמתחברות בכוונה תחילה לתדרים המרפאים של כדור הארץ כדי לייצב ולחזק את שדות ההילה של העצמי:
השמש, מרפאה, מחזקת את מערכת החיסון, טוענת מחדש, מחממת, מפעילה, מאירה, מזינה.
הירח מאיר באורו את החשכה הפנימית. מגשים, מוליד מחדש, מנקה, מעצים אינטואיציה.
האוקיינוס מנקה, מרענן, מחייה, משחרר, מייצב, מרגיע.
היער מקרקע, מסייע להיערך, מאזן, מחבר, מייצב.
ההתעוררות שלכן לא עוסקת בשינוי המהות האמיתית שלכן, במקום זאת, היא כרוכה בהשלת הרבדים של מי שאתן לא. בהבנה שאינכן אך ורק בנות אנוש השואפות להתעוררות רוחנית, אתן ישויות רוחניות שחוות את תהליך התעוררות במסגרת החוויה האנושית. מביטות בעצמי מבעד לעדשות הרוח הנצחית. משחררות את כל שלא ערוך עם העצמי האותנטי שלכן או לא שייך לו. מאפשרות לנשמה להאיר את הנתיב שמוביל אל האופק.
אתן מקור האור שצועד בצורה אנושית.
בעודכן מתעלות, היקום מתעלה עמכן.
כאשר אתן סולחות, אתן מוציאות עולמות לחופשי.
כאשר אתן אוהבות, אתן מרפאות לוחות זמנים.
כאשר אתן מאמינות בקרן האישית שלכן, היקום כולו מתרחב.
אתן לא נמצאות על כדור הארץ כדי להיות ״פחות״. אתן נמצאות על כדור הארץ כדי להיות אינסופיות. אתן כאן כדי לזכור שאותה אנרגיה שמפיקה השמש זורמת בדנ״א שלכן.
שוב אינכן האישה שמחפשת אחר עצמה במראות של אחרים. אתן המראה – משקפות היזכרות, מחזיקות באהבה, מייצבות את האור.
ודבר זה, אהובות, הוא העוצמה של מותרות מערכת העצבים –
להשיב ממקום של שלווה, לא דפוס.
להוביל ממקום של התגלמות, לא מאמץ.
לאהוב ממקום של שלמות, לא פצע.
האהבה היא שמכן.
