ג׳ף פוסטר

תרגום: סמדר ברגמן

יש משהו מרפא מאוד כאשר אנו פשוט אומרים את האמת.

לעצמנו. לחבר נאמן ולא שיפוטי. ליומן. לאלים, להרים, לחיות הפרא שביער.

לא את האמת ״הנחמדה״ של השכל. אלא את האמת הגולמית, המבולגנת, העכשווית של הלב הפראי. להרוס את הדימוי העצמי, את הפרסונה (המסכה) שנועדה לזכות באהבה, או להרשים אנשים, או פשוט להגן על עצמנו ולשמור עלינו מצרה.

ובכן, מה שפעם היה ״בטוח״ הפך לכלא מעשה ידינו. אתם משתוקקים לאבד שליטה ולומר את האמת הפראית. או ללחוש אותה. או לצעוק אותה אל השמים.

לא את האמת הנוחה, המקובלת–חברתית, של ״הבחור הנחמד״. לא את האמת ״הרוחנית״ שנוצרה כדי להרשים מורים וגורואים וחברים ולזכות במיליון עוקבים.

אלא את האמת אותה אתם מפחדים קצת לספר. את האמת שגורמת ללבכם לפעום בחוזקה. את האמת שגורמת לכם סחרחורת קלה כאשר אתם מספרים אותה.

את האמת הפגיעה. את האמת הרועדת, המזיעה, ״מה–לעזאזל–אני–עושה״, את האמת הנאמרת בגרון יבש.

את אמת בדידותכם העצומה. הספק המשתולל שלכם. הבושה החודרת שלכם. את אמת התשוקות והערגות והקנאות והרצונות״האסורים״ שלכם. את השמחה ״הבלתי נשלטת״ שאינכם יכולים עוד להחניק. את הכעס שהודחק במשך זמן רב מדי וגרם לכם לחלות. את התסכול, השעמום, התקווה או חוסר התקווה, את ״השגעון״ שאינם יכולים להחניק עוד.

מה שאתם מטביעים, סופו שיטביע אתכם. ומה שאתם מחניקים, סופו שיחנוק אתכם.

זו יכולה להיות הקלה גדולה כל כך, משחררת כל כך, פשוט לומר את האמת. לחוות התמוטטות, משבר ריפוי ופשוט לומר את האמת, להוליד אותה, להביא אותה לכדי קיום. לשיר אותה, לרקוד אותה, להפוך אותה לשיר. לכתוב אותה על פיסת נייר ולשרוף אותו. בשקט – או בקול רם מאוד – להצהיר עליה בפני כל האלים והאלות. אתם כבר תמצאו את הדרך שמתאימה שלכם. אתם תמצאו את ביטוי האמת הייחודי שלכם. או שהוא ימצא אתכם.

לספר את אמת הרגע הזה, ולהניח לאהבה להיכנס. את האמת שמרסקת ביטחון ישן, אך מעניקה ביטחון חדש. את האמת שאולי תעצבן כמה אנשים, תזעזע את אלה שחשבו שהם מכירים אתכם, תכעיס את אלה שרוצים לשלוט בכם, תאכזב את אלה שקיוו שאתם שונים. זו מידת האמת של הדימויים העצמיים שלנו. זו מידת היציבות האמיתית של ״האישיות״ שלנו. היא יכולה להתרסק, להישבר ולבנות את עצמה מיליון פעמים.

כל כך מתיש להמשיך להעמיד פנים. התשישות גוברת ככל שהשקרים מעמיקים.

האמת יכולה לכאוב, ולזעזע, אבל היא יכולה גם לרפא. היא יכולה לפתוח פצעים ישנים, לרסק מערכות יחסים, לחסל את הסטטוס קוו, להותיר אתכם בלי כלום, לבד הערך העצמי והכבוד החדש שלכם. אולי מטיל אימה לדבר אותה, נכון, אבל חיי שקר רוצחים בסופו של דבר את הנשמה וזה מפחיד הרבה יותר בטווח הרחוק. הפחדים עמם אנו מתמודדים מפחידים הרבה פחות מכפי שהם נראים לפני שאנו מתמודדים עמם. התרופה מצוייה בכאב, לפעמים. הריפוי הוא בדיבור.

מצאו ידיד נאמן. תרפיסט. מורה. בן או בת זוג. בעל חיים, הר, קרוב משפחה אוהב, חי או מת, שיכולים להחזיק בבושה ובאשמה ובפחד בעודכם מדברים. מישהו שיאמין לכם. מישהו שרוצה את האני האמיתי שלכם, את הפגמים והפשלות, את הכשלונות והפחדים, את הכול.

מישהו שישאר נוכח בעודכם נשברים.

שלא ינסה לתקן אתכם, או יקיא עליכם קלישאות קלות ותורות רוחניות עבשות.

שיחזיק בכם במשבר שלכם על ידי כך שיחזיק את עצמו.

מצאו מדורה.

אגם.

שמי לילה נרחבים.

במה. בד ציור. רצפת ריקודים.

פאקינג סלע עם פרצוף מצוייר, אם זה מה שדרוש.

ופשוט דברו את האמת הארורה.