מאת: כריסטינה לופז
תרגום ועריכה מקובץ אודיו: סמדר ברגמן
מכירים את משל הגזר? את המטפורה על החמור שרודף אחר הגזר המתנפנף מול אפו, בתקווה שבסופו של דבר יתפוס אותו, רק כדי לגלות שהגזר קשור למקל המחובר אל גבו. לא משנה כמה ינסה לרדוף אחר הגזר, הוא לעולם לא יתפוס אותו?
כך בדיוק קורה לאנשים רוחניים רבים שנרפאים ומתעלים. בחוגים רוחניים רבים ובחוגי התפתחות אישית קיים מן רעיון מטורף שכזה שטוען בערך כך: כאשר תרפאו טראומה או כאשר תסלקו מטען ישן או כאשר תרפאו צורות מחשבה שליליות ואמונות מחלישות, תזכו בגמול, מן ״גזר אגדי״ שכזה, כגון אושר, שמחה, אהדה, יהיה אשר יהיה, אתם תזכו בפרס בצורת ״גזר״ על שעשיתם את אותה עבודה – ״כן, אני מאושרת כל כך שעשיתי זאת״.
ולכן, אנו מחזיקים ברעיון שאם נמשיך לבצע את עבודת הריפוי ואת העבודה הרוחנית שלנו, הרי שבסופו של דבר נזכה בגמול, בפרס. אבל חשיבה זו היא בעייתית, כיוון שמשמעות הדבר היא שאנו מבצעים את העבודה הרוחנית שלנו כאמצעי המוביל למטרה (הגזר). אנו מבצעים עבודת ריפוי, מרפאים את הפצע ואז רודפים אחר הגזר, ואז מבצעים עוד עבודת ריפוי, מרפאים פצע נוסף, או משחררים אמונה שלילית ואז שוב, רודפים אחר הגזר. אתם מבינים את הבעייתיות כאן?
אנו רודפים כל העת אחר משהו שנמצא שם בחוץ: שמחה, אושר, שלווה, קליליות. אנו מציבים זאת בפרס שנקבל על כל העבודה הרוחנית שאנו עושים. ואז אנו מתעייפים, מתחילים להרגיש תשושים, וחשוב יותר, מתחילים להתלונן, ״מתי כל העבודה הרוחנית הזאת תסתיים? מתי ארגיש קלילה ומאושרת יותר?״ וכל זה קורה בגלל אותו גזר. לכן, הגיע הזמן לזרוק את הגזר לפח ובואו נדבר על כמה אמיתות לגבי הריפוי, שיוציאו אותנו לחופשי.
האמת הראשונה היא שאף פעם איננו מפסיקים להירפא ולהתעלות. אין קו גמר. אנו תמיד מרפאים, משדרגים ומרוממים את האנרגיה שלנו. ממש כמו הטבע, תמיד מתרחשת התרחבות ואין קו סיום באופק. לכן, כאשר אתם חושבים על ריפוי, חשבו עליו כעל ספירלה העולה מעלה. בספירלה זו, אנו מרפאים משהו ברמה מסוימת. לאחר שריפאנו נושא זה, האנרגיה שלנו מתעלה ואנו עולים לרמה הבאה, שם אנו שוב מרפאים, מתעלים לרמה הבאה. זוהי ספירלה וספירלה זו לעולם לא מסתיימת. אין לה קו סיום. לכן, בסופו של דבר, כישויות רוחניות, אנו מתיידדים עם זרם החיים האינסופי. עלינו להתרגל לעובדה שאנו מתפתחים ללא הרף ושאין לדבר סוף. החיים צריכים להעניק לנו את כל השיעורים, כך הם מסייעים לנו להירפא. בסופו של יום עלינו להשלים עם עובדה זו ולהתיידד עמה – שזרם ההתפתחות הוא קבוע, שאין קו סיום. וכיוון שכך הוא, גם אין מה למהר. אנו ממשיכים להתפתח, יום אחר יום, גלגול אחר גלגול.
האמת השניה היא שאינכם צריכים לרדוף אחרי גזרים, ולא משום שכמו במטפורה, אף פעם לא תגיעו לגזר. מדובר במשהו עמוק יותר. הסיבה היא שכל הדברים שאחריהם אתם רודפים, כל הגזרים הללו, השמחה, האושר, הקלילות, השלווה, כל הדברים שאתם חושבים שתקבלו כפרס על העבודה הרוחנית שלכם, הם למעשה מצבי הוויה שאתם יכולים לחוות ברגע זה ממש, בעודכם מבצעים את עבודת הריפוי, הם כבר נמצאים בתוככם. השמחה, האושר, הקלילות, אינם פרסים שאתם מקבלים עבור העבודה הרוחנית שלכם. למעשה, אלה מצבי הוויה שאתם יכולים לחוות ממש עכשיו, בעודכם מבצעים את עבודת הריפוי שלכם. אתם מבינים, ככל שתחזקו נחישות רוחנית ותבינו באמצעות כל תא ותא בגופכם, שאתם לא מבצעים את עבודת הריפוי, את העבודה הרוחנית שלכם כדי לקבל פרסים (גזרים) כלשהם, אלא שאתם מבצעים את עבודת הריפוי משום שהיא משחררת אתכם ומאפשרת לכם לחיות חיים טהורים יותר, שקרובים יותר למהות הנשמה שלכם. זהו רצון הנשמה שלכם לחיים במישור הזה מלכתחילה. כיוון שכל פצע שלכם שעדיין לא נרפא, כל טראומה שתקועה בגופכם, כל אמונה מחלישה שאתם מחזיקים, כל הדברים האלה מכבידים עליכם. מכבידים על האנרגיה שלכם ולא מאפשרים לכם לחיות חיים אותנטיים. ובכל פעם שאתם מרפאים את הדברים הללו, אתם משחררים את העצמי האנושי ואת העצמי האלוהי שלכם.
והנה החלק הנהדר: כאשר אתם מבצעים עבודת ריפוי זו, כאשר אתם עושים עבודה רוחנית זו, האנרגיה שלכם תתחיל להתעלות ולהפוך קלילה יותר באופן אוטומטי. הקלילות תגיע, השמחה תגיע, השלווה תגיע אבל הן תגענה באופן טבעי, לא כתוצאה מרדיפה שלכם אחר דבר-מה. הדברים הללו יגיעו באופן טבעי בשל השינויים שאתם מחוללים בתוככם ואינכם צריכים לרדוף אחרי שום דבר.
האמת השלישית היא שתלונות יוצרות התנגדות. כאשר אני מתלוננת על דברים שאני מרפאה, הדבר יוצר התנגדות פנימית בתוך האנרגיה שלי. והתנגדות פנימית זו נובעת למעשה מסתירה באנרגיה. משמעות הדבר היא שאני יוצרת התנגדות, כיוון שיש לי ציפיות כלשהן. אני מתלוננת, כיוון שיש לי ציפיה כלשהי שאני צריכה להיות במקום שאיני נמצאת בו. ובכל פעם שאני סוטה מרגע ההווה, בכל פעם שאני לא מקבלת את רגע ההווה כפי שהוא, אני יוצרת התנגדות פנימית. ואותה התנגדות פנימית גורמת לי להרגיש פי אלף יותר גרוע. למעשה, הנה הארה מופלאה: אותה התנגדות, אותה התנגדות פנימית לרגע ההווה היא שיוצרת את הכבדות האנרגטית הגדולה ביותר. פעמים רבות אנו חושבים שאנו מרגישים כבדים ומדוכאים כיוון שיש לנו עבודת ריפוי רבה לעשות, ושהפצעים הם שמכבידים עלינו. וזה נכון במידה מסוימת. אבל פעמים רבות, הכבדות האמיתית שאנו מרגישים היא בשל ההתנגדות הפנימית שיש לנו לרגע ההווה, ההתלוננות הפנימית, ההתנגדות הפנימית, הן שיוצרות את הכבדות הגדולה ביותר, אף יותר מהפצעים עצמם.
הכבדות מגיעה למעשה מהסיפורים הפנימיים שאנו מספרים לעצמנו על הדברים שעלינו לרפא. הנה תרגיל עוצמתי שלמדתי ושאותו אני מבצעת בעת עבודת הריפוי האישית שלי. בכל פעם שמשהו צץ ועולה במטרה להירפא, אני מבחינה בשלווה בדברים שהשכל שלי אומר על הפצע הזה שזקוק לריפוי. ושמתי לב שהשכל שלי יוצר פטפוט פנימי שנראה בערך כך: ״נמאס לי כבר מכל הזבל הזה שצץ ועולה. זה לא נגמר. אני שונאת את זה. מתי זה ייגמר? אני עייפה מכל העבודה הרוחנית הזאת, הלוואי שיכולתי כבר לסיים אותה ולהיות מאושרת״.
אתם רואים כיצד הפטפוט הפנימי הזה יוצר התנגדות וכבדות רבה? ואם תמשיכו בפטפוט הפנימי הזה, אם תניחו לו להתרוצץ חופשי בראשכם, תפספסו את ההזדמנות להרגיש קלילים, מאושרים ושלווים יותר עכשיו, ממש עכשיו. שחררו אפוא את התלונות ובמקום זה, החזיקו במנטרה שאני אוהבת להשתמש בה: ״אני מאמצת באופן מלא כל דבר שצץ ועולה במטרה להירפא, ולא משנה כמה זמן יידרש לשם כך״.
זהו, סיימנו, להתראות אהובים.