מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום: סמדר ברגמן ©
לעזאזל עם ״חוזי נשמה״ שמצדיקים או ממזערים התעללות בילדים.
אני שומע כל הזמן את הרעיון ״הרוחני״ הגרוטסקי לחלוטין שיש ילדים ״שבחרו״ שיתעללו בהם. שאולי הם היו מתעללים בגלגול קודם ועכשיו ״מאזנים את הקרמה שלהם״. שנחתם הסכם מסוג מסוים לפני שנולדו!
הרשו לי להיות ברור לחלוטין.
אם זו רוחניות, אני לא רוצה שום קשר איתה.
אנחנו לא יודעים מה התרחש בגלגול קודם כלשהו, אם אתם מאמינים בכלל בגלגול נשמות. אף אחד לא יודע. אף אחד לא יודע בוודאות. יש אמונות. סיפורים. ספקולציות.
מה שאנחנו כן יודעים הוא את הדבר הבא. ילד חווה פגיעה בחיים האלה. במקום הזה. בגוף הזה. ברגע הזה.
ברגע שבו אתם אומרים שילד ״בחר״ בכך, אפילו במובן מיסטי כלשהו שקדם ללידתו, אתם מטשטשים את הקווים. אתם מחלישים זעם מוצדק. אתם מזיזים את האחריות מהאדם שהתעלל ומעבירים אותה לסדר קוסמי דמיוני כלשהו.
זה היה ״אמור״ לקרות. זו הייתה ״קרמה״. זו הייתה ״בחירה״.
לא.
זה לא עומק. זו לא בהירות. זו לא אהבה ללא תנאי. זה בלבול מוסרי עמוק שמחופש לתובנה רוחנית. הוא ממזער את הסבל של הקורבנות והוא מסתכן בחיזוק המתעללים, כיוון שעכשיו הם יכולים להתחבא מאחורי הרעיון שהם משרתים סדר קוסמי כלשהו, ומי יאמר שזה ״שגוי״?
(הערה: אם אנשים מסוימים משתמשים בשפה של ״חוזה נשמה״ כדי לנסות ולהבין את ההתעללות שחוו ולתבוע לעצמם תחושת משמעות וריבונות מסוימת, לעולם לא ארצה לגזול זאת מהם. אני מדבר רק על הנקודה שבה המסגרת מתחילה לטשטש את האחריות או לתת תירוצים לאדם שגרם לפגיעה ולאפשר את הפגיעה באופן הזה.)
שפה רוחנית שלא יכולה להביע עמדה ברורה כאשר תמימים ופגיעים נפגעים, אינה חכמה. היא הימנעות. היא סימום. אדישות. דיסוציאציה שמחופשת לאהבה.
אם הפילוסופיה שלכם לא מסוגלת לומר, ללא היסוס, שהתעללות בילדים היא שגויה, אז משהו השתבש מאוד בפילוסופיה שלכם.