מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום: סמדר ברגמן
כמה מורים לאי–דואליות (אָדְוָויְטָה) אומרים דברים כגון: ״אין פחד במודעות״, ו״כאשר אתם מתעוררים, לא יהיה עוד צער״, ו״כל הספקות שייכים לעצמי הנפרד, וכאשר העצמי הנפרד נעלם, כך גם הספקות״.
משפטים מדהימים. טענות נועזות.
תפיסות מרתקות, לבטח.
אבל בואו נישאר ענווים, ידידיי.
איך נוכל לדעת. איך נוכל בכלל לדעת.
אי פעם.
אנו יכולים רק להיפתח לכל רגע ורגע יקרים בהווה.
זה כל מה שאנו יכולים לעשות.
להיפתח.
להיפתח, אפילו כאשר הטראומה שלנו רוצה שניסגר.
להיפתח, אפילו כאשר הִסָּגְרוּת מרגישה כדבר הבטוח והקל ביותר לעשות.
אנו יכולים רק להתרכך אל העכשיו, לפגוש במה שכאן, באומץ.
אנו יכולים רק להניח לעצמנו להפוך ענווים למול מזבח הנוכחות.
אולי אנו מצפים שלא יהיו עוד ספקות, ומוצאים… ספק.
אולי למדנו מהמאסטרים הגדולים שלא צריך להיות עוד צער, ואנו פוגשים… להפתעתנו הרבה… צער.
אולי רצינו לסיים את אנושיותנו המגושמת, ואנו מוצאים… את אנושיותנו המגושמת.
בואו לא נבצע את הטעות הזאת.
בואו נפנה פנינו אל מה שמגיע.
כיוון שאם לא נעשה זאת, נהפוך למפלצות.
לכן.
די לדּוֹגְמָה.
די לרעיונות אחרים שגובשו מראש לגבי מהי המודעות, ומהי לא.
או מה ״אמור״ להתרחש במודעות.
די לשחק את אלוהים, לשחק את הסמכות הנעלה לגבי הקיום.
אחרת האי–דואליות הופכת לכַּת.
אחרת, האָדְוָויְטָה הופכת ל״הוראה״ קרה ומתה, במקום לחוויה חיה וזוהרת.
כולנו תלמידים.
עבודה זו מחייבת ענווה גדולה. ענווה קיצונית.
ופגיעות אין–סופית.
והתחלות חדשות אין–ספור.
הפחד, הספק, הצער – כולכם ילדיהם האהובים.
הם אינם חולמים על השמדתכם.
הם רוצים אתכם עמם לתמיד.
