מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום: סמדר ברגמן
מערכת היחסים המאושרת ביותר…
מורכבת משני אנשים שחיים את האמת המקורית שלהם. אנשים שלא חיים כדי לרצות זה את זה, להשלים זה את זה, להסיר את הכאב והבדידות העמוקים ביותר זה של זה, או לעכל את הרגשות, הפצעים, הטראומות והאכזבות הלא פתורים זה של זה. אנשים שלא חיים בתוך הרעיונות, הפנטזיות והדימויים המומצאים זה של זה.
כן, הם רואים בברור את הפגמים, הליקויים, חוסר הביטחון, הפחדים והספקות זה של זה… אבל הם יודעים שהעבודה שלהם כאן היא לאהוב זה את זה, לא כפי שקיוו שהאחר יהיה, אלא בדיוק כפי שהוא. הם יודעים שתקוות ופנטזיות לא–מודעות הן ממאירות והרסניות למערכת היחסים. דברים מודחקים, מוסתרים, סודיים ומבויישים יהרסו את הקשר ויפוררו את האמון. הדברים שאותם ניתן להביא למודעות, לפגוש בהם, לעכל אותם, לחלוק אותם, יכולים להוביל לקרבה ואפילו לריפוי גדול.
הם יודעים שהאהבה אינה סטטית, לא יעד או מקום נחיתה שנקבע מראש, אלא הרפתקה המתפתחת מרגע לרגע, כמו מדיטציה – שדה חי שבו ניתן לשחק, לרקוד ולחקור את העצמיים העמוקים ביותר שלנו יום אחר יום.
הם חיים באותנטיות האמיצה שלהם, מוכנים להתמודד עם רגשות עמוקים של כעס, אבל, בלבול, פחד וחוסר ביטחון. הם מוכנים להיפרד, אם זה המקום אליו תיקח אותם האמת הגולמית שלהם. מוכנים להתמודד עם אובדן, אכזבה ועם תחושות הנטישה העמוקות מהילדות. מוכנים לחוש כאב ולא להאשים זה את זה, לא לצאת זה נגד זה, ולא לברוח, אפילו אם לפעמים הם מרגישים דחף לברוח.
הם מוכנים להתמודד עם סיומה של מערכת היחסים, אם כך מבקשת מהם האהבה. הם יודעים שהאהבה היא אמיצה וחזקה ומוכנים ללכת עד ״הסוף״ ואפילו מעבר לו. הם מוכנים ללכת לכל מקום אליו תוביל אותם האהבה! מוכנים לאפשר לכל אחד לצמוח, להשתנות ולגלות חלקי נפש ונשמה חדשים, ללכת בעקבות רצונות, תשוקות, זימונים וקשרים חדשים.
הם מאפשרים זה לזה לתפוס מקום, לנסוע, לצאת להרפתקות, לשנות את דעתם אלפי פעמים וללכת בעקבות לבם אל הבלתי ידוע הפראי. הם מוכנים לנהל שיחות כואבות, שיחות כנות ולא נוחות ומורטות עצבים, חולקים אמיתות קשות מאוד, חושפים מחשבות ותחושות אפלות ו״מבישות״, מבלי להטיל את האחריות על אותם חלקים זה על זה, מבלי לנצל זה את זה כשטח בו ניתן להשליך פצעים, מבלי לקוות שהאחר יציל או יתקן אותם.
ואם הם מבחינים בכך שהם מקווים להינצל… ובכן, הם לוקחים אחריות גם על זה.
הם מוכנים לסכן הכול למען חיבור, אינטימיות וקירבה אמיתיים. הם מוכנים לסכן את תחושות הביטחון, הנוחות והמוגנות הישנות ואת כל אותן ״תוכניות״ נפלאות שערכו יחד, לסכן הכול, לשבש את כל העתידים הנפלאים למען הריגוש והחיות של העכשיו שבהווה. הם רוצים לפגוש זה בזה כאן, באש הארוטית של החיים, ושיפגשו בהם גם כן. היום. עכשיו. לא באיזו אוטופיה רוחנית מרוחקת. אבל כאן, בבוץ וברפש חיי היום–יום.
הם מאפשרים לעצמם – וזה לזה – להיות לא מושלמים באופן נפלא. ומגושמים. ומוזרים וייחודיים ופגומים ולא–מושלמים ומושלמים בכל זאת. הם יודעים ששלמות מצוייה באי–השלמות, ושהחלקים המכוערים והמבולגנים שלנו למעשה יפהפיים ביותר כאשר רוחצים אותם באהבה, ובמודעות, ובחום ובהאזנה עמוקה.
הם מבינים שלפעמים הם משתעממים זה עם זה, לפעמים מתוסכלים, לפעמים מנותקים ובודדים, ולפעמים נמשכים ולפעמים לא, לפעמים מאושרים ולפעמים אומללים, וזה בסדר.
אושר אמיתי אינו ההפך מאומללות, הוא מצוי בשדה האהבה העצום שבו אפילו לאומללות העמוקה ביותר שלנו יש בית. והם מבינים שלפעמים חלום החופש צץ, השתוקקות למערכת יחסים שונה ולחיים שונים ולשדה אחר. וגם זה בסדר.
הם חברים, יותר מכל דבר אחר.
כן. לפני כל דבר אחר, הם חברים טובים.
וכך הם נפגשים. היום. כאן. בשדה הנוכחות הבטוח שהוא הסוג העמוק ביותר של הידידות אותו ניתן לדמיין. הם מגיעים והם פותחים את הלבבות שלהם ככל יכולתם והם עושים את עבודת האהבה היום, והם לא תמיד יודעים לאן הם הולכים ולא תמיד יש להם את כל התשובות ולפעמים הם מפחדים. לפעמים הם מרגישים כמו ילדים קטנים, רועדים וחסרי ודאות, טירונים בדרכי האהבה. ולפעמים הם מרגישים כלוחמים אמיצים, אצים קדימה ללא פחד, ושום דבר בנתיב לא יוכל לעצור אותם לעולם.
אבל הם אף פעם לא משווים את עצמם לזוגות אחרים, כיוון שמעשה זה לא ייכבד את ביטויי החיים הייחודיים, חסרי התקדים והמקודשים שהם.
הם יודעים שהם גדלים יחד, משתנים, נרפאים, נסוגים יחד ומשתפרים יחד, מספקים סוג של רפואה זה לזה, מהלכים יחד למשך זמן קצר, או למשך תקופת חיים, הולכים בנתיב החיים הנפלא בבדידותו יחד עם חבר טוב.
והם יודעים שהמסע הוא הכול, והשיַעַד תמיד קרוב יותר מהנשימה הבאה, ושמערכת יחסים היא אף פעם לא נקודת סיום אלא תמיד התחלה נצחית.
הם לא לוקחים זה את זה כמובן מאליו. הם מבינים שאהבה תמיד כרוכה באובדן, שהאהבה רדופה על ידי אובדן ואבל ואפשרות של סיום, והם מאפשרים באומץ למחשבות המוות, השינוי וההפרדה להיכנס אל מערכת היחסים. הם יודעים שבדרך כלשהי, המוות הופך את החיים יקרי ערך יותר.
הם חיים על סף הזמן, על סף העולם הידוע ולכן, כל יום הם חדשים זה לזה.
כן, בכל יום הם חדשים.
ובמצב חדש זה הם מוצאים את אושרם.
