מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן
טראומה היא לא מפלצת מפחידה, אפלה וגדולה כלשהי שנמצאת בתוכנו, כוח מרושע מסתורי שפועל נגדנו. טראומה היא פשוט אנרגיית חיים לא מעוכלת. היא הדמעות שאנו צריכים להוזיל, אך שעדיין לא הוזלנו, הצעקות שרצינו לצעוק, אבל לא צעקנו. היא הרעד שנותר קפוא, הבדידות שלא הרגשנו, התחושות שהדחקנו והשתקנו כדי לשמר דימוי עצמי, להישאר בטוחים ולא להתמוטט.
זו לא אשמתנו. פשוט לא למדו אותנו כיצד לאפשר לאימה, לזעם או לאבל לנוע דרכנו בבטחה עד להשלמה וניסינו רק להגן על עצמנו. לא הראו לנו כיצד להרגיש בכל אלה ולהעניק לכל הדברים הללו ביטוי מודע. כילדים, חווינו ביוש או לעג בשל המחשבות, הדעות או האמונות שלנו. את חלקנו שפטו או אפילו הענישו על שהפגנו רגשות מסוימים. בחלק מאיתנו התעללו, פשוטו כמשמעו, והיה עלינו לחנוק את הזעם, האבל, האימה או השמחה האותנטיים שלנו כדי לשרוד. חלקנו סבלו מהזנחה כה רבה שתהינו אם אנו קיימים בכלל.
זה היה העבר.
בביטחון ההווה אנו יכולים להתחיל להפשיר. להתחבר מחדש אל העצמיים הפראיים, האותנטיים ויקרי הערך שלנו. לאפשר לעצמנו לחשוב את המחשבות המקוריות שלנו, וללמוד להבין שלא יכה בנו אל נוקם כלשהו, לא נענש או נפגע משום שיש לנו מחשבות ״רעות״. אנו חופשיים לחשוב ייקומים שלמים, לפנטז, לחשוב מחשבות שליליות אפלות, מחשבות מיניות, מחשבות שערוריות ומחשבות שהן סתם מחשבות, ומותר לכל המחשבות לשחק על מסך המודעות, והמודעות לא שופטת.
לא נמות אם נרגיש זעם, או אבל או נאפשר לפחד לנוע דרכנו. לא נשתגע או נאבד שליטה. אנו יכולים לגלות שכל הרגשות בטוחים, ולמעשה אנו יכולים להניח להם לשהות בגופנו במקום להגיב אליהם, לברוח מהם, להשתיק אותם ולהימלט אל המיינד.
בקיצור, אנו יכולים להתחיל להביא אהבה אל האזורים הלא–אהובים של הגוף–המיינד, אנו יכולים להאיר את המקומות הכואבים, הבודדים והפגועים שבפנים באור חם וזוהר של תשומת הלב הסקרנית שלנו. אנו יכולים להתחיל להעניק לעצמנו את האהבה והאמפתיה אליהן רעבנו בילדות, להתחיל להפשיר את המקומות הקפואים ולנשום אל הילדים הנטושים שבפנים.
בשעה שכל אסטרטגיות ההתמודדות המיושנות שלנו (מהות הטראומה, למעשה) מתחילות להתמוטט ולפרק עצמן לאור האהבה, אנו יכולים להתחבר מחדש אל כל האנרגיות המודחקות שרצו, במקור, רק לנוע דרכנו, ולגלות כיצד מרגיש מקום בטוח. בטוח להרגיש כעס, הוא לא יהרוג אותנו. העצבות בטוחה, היא לא תמוטט אותנו. הפחד בטוח, הוא לא נוח ואינטנסיבי, אבל בטוח. הבדידות בטוחה, היא עלולה להיות חמה ודביקה וכבדה בפנים, אבל היא בטוחה.
אנו יוצאים מראשנו וחוזרים אל האנושיות שלנו, אל הגופים שלנו, אל הלבבות הפגיעים שלנו ואל רגע ההווה עצמו.
שוב איננו חייבים לחיות בתוך הפחד והבושה.
אנו יכולים לקחת סיכון ולהניח לאהבה להיכנס. לאפשר לעצמנו להיראות ללא המסכה. לחשוף את האמיתות העמוקות ביותר שלנו לעיני בני אנוש בטוחים אחרים, להראות להם את המוזרות שלנו, את הבלגן שלנו, את אי השלמות שלנו, לחשוף את המחשבות הסודיות ואת הרגשות ״המבישים״, ולהניח להם לאהוב אותנו כמי שאנו באמת.
האהבה היא שמרפאת את הטראומה. אהבה, זמן, סבלנות והנכונות לפגוש את המקומות הכואבים, המכווצים והבודדים שבתוכנו.
