מאת: אלת׳יאה לונה ומטאו סול
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
אולי אינכם יודעים זאת, אבל במשך רוב חיי הרגשתי מנוכרת מאנשים אחרים (ומעצמי). אף פעם לא הרגשתי שייכת למשפחה הביולוגית שלי או לכל מקום אחר גם כן – אפילו לא לקהלים ה״רוחניים״ הרבים ולאלה שעוסקים ברווחה האישית.
אני ״מוזרה״ מדי, אתם מבינים. ככל שאתאמץ, אני פשוט לא מתאימה לתבנית. מאז ומעולם הייתי הזאב הבודד שמנסה למצוא תחושת בית.
מתחברים לזה?
האם אתם מתקשים להרגיש תחושת שייכות וחיבור לעצמכם, לאנשים אחרים או אולי לחיים באופן כללי?
אם אתם מזדהים, הרשו לי להבטיח לכם – אתם לא לבד. הייתי שם פעמים רבות בעבר. מצער ככל שכאב הדחייה והבדידות יכול להיות – ולפעמים הוא מלווה בשברון לב ממש – יש ריפוי עוצמתי אחד שגיליתי בעת שניסיתי להתמודד עם הצללים הללו.
לאחר יותר מעשור של בחינת כל היבט אפשרי של מרחב הטראומה והריפוי הרוחני, הדבר הראשון שלמדתי שבאמת מפיג את כאב הדחייה והבדידות הוא זה: אנו חייבים להתיידד עם הרגשות הכואבים שלנו ולטפל בהם, לא לנסות ״לתקן״ אותם או ״להתעלות״ מעליהם.
התיידדות וטיפול מסתמכים על ההנחה שעמוק בפנים, אתם שלמים ושיש לכם בתוככם את כל החכמה הדרושה לריפוי.
תיקון והתעלות מסתמכים על ההנחה שאתם ״שבורים״, או לקויים באופן יסודי ושעליכם לעקוף את הכאב שלכם כדי להבריא ולהיות ״נאורים/בריאים/רוחניים יותר״.
בדידות באה והולכת, ולא אשקר לכם ואומר שאתם יכולים ״לרפא אותה לתמיד״, כיוון שזו תחושה טבעית. לפעמים אנו מרגישים בודדים ודחויים. זה בסדר. אבל הבעיות מתרחשות כאשר אנו נתקעים בתחושות האלה על ידי כך ש-(1) נאחזים בהן והופכים אותן לחלק מהזהות שלנו, במקום להניח להן לבוא וללכת, ו-(2) אנו דוחים את נוכחותן ומפחדים מהן, דבר שדוחף אותן אל התת מודע, היכן שהן הופכות לצללים אפלים.
הדבר הראשון שלמדתי בכל הקשור לריפוי כאב הבדידות, הדחייה וכל רגש לא רצוי אחר הוא שאנו חייבים להתייחס לתחושות הללו כאילו הן ילדים אבודים ומפוחדים. כיוון שזה מה שהן לאמתו של דבר.
צער וחוסר ביטחון כרוניים אלה לא סתם מגיעים משום מקום. הם מגיעים מהילד הפנימי הפצוע שלנו – העצמי המקורי שלנו שלא ידע כיצד להתמודד עם הטראומות של ילדותו, כיוון שהיה תמים, פגיע ולא מוגן.
אבל כמבוגרים, אנו יכולים לעשות את עבודת הצל הכרוכה בהתיידדות עם הכאב הזה ובטיפול בו.
במילים של הפילוסוף והפסיכולוג יוג׳ין גנדלין: ״אתם חייבים ללמוד לשהות עם הרגשות השליליים שלכם כפי שהייתם שוהים עם ילד פגוע״.
וזוהי בדיוק הפילוסופיה שלי בכל הקשור לעבודת צל מכל סוג שהוא, וכל סוג של ריפוי שורשי עמוק: אנו חייבים להתיידד ולטפל.
כל דבר שאינו הגישה החמה והרחומה הזאת או שלא יעבוד, יעבוד באופן זמני או יחזק באופן פעיל את הסבל שלנו.
לסיום, אשתף אתם במילים העוצמתיות הללו של המשורר והמורה ג׳ף פוסטר:
״מסע הריפוי לא קשור ביכולת ׳להיפטר׳ מחומרי הגלם הרגשיים הלא רצויים וה׳שליליים׳ שלנו, לטהר אותם עד אשר נגיע ל׳מצב של ריפוי׳ מושלם ואוטופי. לא. זו גרסת הריפוי של המיינד. הריפוי אינו יעד. ריפוי אמיתי כרוך בהצפת אותם חומרי גלם רגשיים ׳לא רצויים׳ שבתוכנו באהבה, בנוכחות ובהבנה. הדבר כרוך בחדירה אל תוך הצללים העמוקים ביותר שלנו, אל הכאבים הפיזיים והרגשיים שלנו, אל אותם אזורים מהם נסוגנו בפחד ובתיעוב, במודעות חנונה ורחומה״.
מי ייתן ותלמדו לחזור הביתה אל עצמכם. מי ייתן ותטפלו בכאב שבתוככם כאילו הייתם ידיד או הורה אוהב.
נמשיך לחקור נושא זה יחד בעתיד.
באהבה ובחום,
אלת׳יאה לונה ומטאו סול