מה שמגרש חניה עמוס יכול ללמד אותנו על הקשיים הכרוכים במודעות של רגע ההווה

מאת: כריסטינה לופז

https://christina-lopes.com/blog/

מאנגלית: סמדר ברגמן

נהגתי לאיטי במגרש חניה עמוס, חיפשתי אחר מקום חניה פנוי. היה זה יום קיץ יפהפה, הייתי מאושרת ושרתי עם הרדיו. הגעתי למכונית שהאיתות הימני שלה הבהב. חלפתי על פניה והמשכתי בנסיעה איטית לאורך מגרש החניה.

משמאלי, ראיתי מכונית יוצאת ממקום חניה.

״כן, תזמון מושלם!״

לאחר שהמכונית יצאה, חניתי במקומה וכיביתי את המנוע. ברגע שפתחתי את הדלת, שמעתי צפירות אגרסיביות מאחורי. בתחילה, לא חשבתי שהן מיועדות אליי, אבל ברגע שסגרתי את הדלת ונעלתי את המכונית, ראיתי אדם מבוגר יוצא ממכונית ומתקרב במהירות לכיווני. הוא החל לצעוק לפני שהגיע אליי.

״אני חיכיתי למקום הזה!״

חשתי בלבול. היה זה אותו איש שעל פניו חלפתי קודם לכן, בצד האחר של מגרש החניה.

״אה באמת? אני מצטערת, לא שמתי…״

הוא לא הניח לי לסיים את המשפט.

״תוציאי את המכונית שלך משם מייד או שאפוצץ לך את הצמיגים!״

הוא רתח. ואני נתפסתי לחלוטין לא מוכנה על ידי האינטראקציה הפתאומית והתוקפנית הזאת.

ואז… המוח שלי צלל אל תוך הדרמה במהירות רבה.

אתם מבינים, תמיד התנגדתי לסמכות. אני לא אוהבת לקבל פקודות – בייחוד לא מגברים. אני לא בטוחה מהיכן הגיע הפצע הזה. אבל הוא שם. הוא היה תקוע בתת–מודע שלי מימים ימימה.

הרגשתי כיצד גופי מתקשח והכעס מתחיל להיבנות בבטני. הבטתי אל מעבר לכתפו של האיש הכועס וראיתי את מכוניתו. הוא נהג במרצדס יוקרתית ביותר. המוח שלי החל מיד להעמיס מחשבות נוספות:

״בן–ז…ה מתנשא!״

אך כלפי חוץ לא אמרתי ולא עשיתי דבר. פשוט נשארתי חסרת תנועה למשך כמה דקות, ניסיתי להישאר נוכחת לחלוטין. הבנתי שפצע שלי הופעל והשתמשתי בכוח התודעה שלי כדי להמשיך להתבונן במחשבות – מבלי להילכד במה שהמוח חשב.

אבל הפצע עמוק. ובעל המרצדס המשיך לדקור:

״את יוצאת או לא?״

המוח שלי ענה מייד:

״את לא זזה בשום פנים ואופן! אולי אם היה מבקש יפה. אבל כיוון שהוא גס רוח, את צריכה ללמד אותו לקח״.

אולם לא אמרתי מחשבה זו בקול רם. פשוט נשארתי חסרת תנועה והבטתי באיש בעודו משליך את האנרגיה האגרסיבית שלו לכיווני. דומה היה שחוסר התגובה שלי מעצבן אותו.

״נו, את יוצאת או לא?״

נשמתי נשימה עמוקה והתרחקתי ממנו. הוא נעץ בי מבטים, מופתע מההתנהגות שלי.

המוח שלי המשיך לצרוח עליי.

״אל תזיזי את המכונית! למדי אותו לקח!״

אבל איכשהו, המילים שכן יצאו מפי היו:

״בטח, אחנה במקום אחר. אין בעיה״.

במשך כל שארית היום, המוח שלי היה חסר מנוחה:

״אני לא מאמינה שהזזת את המכונית! למה עשית את זה?״

הופתעתי באופן מוחלט מההמולה המנטלית הגדולה שאירוע בודד זה גרם בתוכי. וכאשר התיישבתי לעת ערב למדוט, הייתי מודעת מאוד עד כמה עמוק היה הפצע/הדפוס התת–מודע שלי בנוגע לגברים ולסמכות. איך ידעתי זאת?

אם אתם רוצים לדעת עד כמה עמוקים הפצעים שלכם, פשוט שימו לב באיזו מהירות משתנה הסביבה הפנימית שלכם כאשר מפעילים לכם אותם.

ראו את השינוי העמוק במצב הפנימי שלי בעת האפיזודה עם נהג המרצדס. רגע אחד אני מאושרת, שרה עם הרדיו ונהנית מהיום. וברגע הבא, אני כועסת.

איך זה אפשרי? איך הסביבה הפנימית שלי השתנתה במהירות רבה כל כך? כיוון שהדפוס שבתת–מודע שלי היה עמוק. אילו לא היה, לא הייתי כועסת על האיש הצועק או מתעצבנת.

וכאן אני נזכרת בקטע האהוב עליי מהספר Rediscovering Life: Awaken To Reality, מאת המורה הרוחני אנת׳וני דה מלו. בספר, דה מלו מדבר על ״תכנות״ אנושי, או דפוסי התת–מודע, כפי שאני מכנה אותם.

דה מלו ידוע כמורה ישיר ולפעמים בוטה. אבל המילים שלו מדוייקות לגמרי:

״אין קשיים ביחס אל אנשים. יש קשיים רק בתכנות שלכם. איך קורה שאתם מתרגזים?

אתם שואלים, ׳אפשר לחיות עם מישהו שמתרגז כל יום ולא להתעצבן עליו?׳

כן. כן, בהחלט, פשוט לא להתעצבן.

אתם שואלים, ׳כשמישהו מעליב אותך, אתה לא מתרגז?׳

נכון, אני לא מתרגז.

׳למה לא? למה לא להתרגז כשמישהו מעליב אותך?׳

אסביר,  אם מכתב לא מתקבל – הוא מוחזר לשולח. לא קיבלתם אותו, הוא מוחזר. אתם יודעים מדוע נעלבתם או מדוע התרגזתם? כיוון שלקחתם את העלבון אליכם, זו הסיבה. וזה טיפשי, מדוע לקחתם אותו?

׳אתה מתכוון שאפשר לא לקחת אותו?׳

אתם מתכוונים לומר שזו מהות היותכם בני אנוש – לחיות כמו קופים קטנים? מישהו מושך בחוט ואתם קופצים?

אומר לכם מה זאת אומרת להיות בני אנוש. אתם יודעים מה זאת אומרת להיות בן אנוש? הנה דוגמה: אדם קונה כל יום עיתון מרוכל העיתונים. רוכל העיתונים תמיד מגעיל אליו.

ידיד שלו אומר, ׳למה אתה קונה את העיתון שלך מהברנש הזה? הוא תמיד מגעיל אליך. למה אתה לא קונה ממישהו אחר במורד הרחוב?׳

עונה הבחור, ׳למה שרוכל העיתונים יחליט היכן אקנה את העיתון שלי? למה שיהיה לו את הכוח להחליט על כך?׳

עכשיו, אתם מדברים על בני אנוש או שאתם מדברים על קופים. אתם יכולים לשלוט בקופים; לכופף את זנבם מעט והם יפעלו בדרכים צפויות. תכנות. תכנות.

לכן, זה לא האיש שעצבן אתכם. זה לא אתם שעצבנתם את עצמכם. זה התכנות שלכם. כל שעליכם לעשות הוא להבין זאת ולהרחיק את עצמכם מהתכנות, להבין אותו. אתם רוצים לעשות משהו בקשר לתכנות הזה? אם אתם יכולים, יופי. האם הדבר הכרחי? לא. אם אתם מבינים אותו, אתם יודעים שהדבר נובע מהתכנות, לא מכם, לא מהם. הוא כבר יסתדר לבד, באמת.

אתם תופתעו לגלות שלאחר כמה חודשים, תוכלו להתייחס בשוויון נפש מוחלט לדברים שקודם לכן היו גורמים לכם להיות חולים מרוב חרדה, או לסבול סבל רב, או משהו דומה. אתם תהיו רגועים לגמרי בקשר לדברים הללו. אלה הם החיים הרוחניים. כך אתם ׳הורגים׳ את התכנות – מוותרים על התכנות. אתם מוותרים עליו כאשר אתם מבינים אותו ואת מהותו. קוראים לו בשמו.״

ותרו עליו. הרחיקו את עצמכם מהתכנות. בדיוק. אני לא ויתרתי על התכנות שלי שקבע שאני: ״לא–מקבלת–פקודות–מגברים״. וברגע ששבתי וקראתי את הקטע הזה, הבנתי וידעתי זאת.

הבנתי פתאום שזו הייתה האפיזודה השניה שלי עם גבר כועס במהלך השנה. צירוף מקרים? אני חושבת שלא. החיים הראו לי את פצעיי.

החיים העניקו לי הזדמנות ללמוד ולהתפתח. ומה היו השיעורים שלמדתי מהעימות האינטנסיבי זה?

שיעור ראשון

קשה מאוד להישאר נוכחים מאה אחוזים מהזמן

האמת היא שהייתי רחוקה שבריר שניה מלהניף אצבע מגונה אל בעל המרצדס ולהשאיר את מכוניתי היכן שהיא. השכל שלי תכנן אפילו מה לעשות אם יפוצץ לי את הצמיגים.

מודעות אינטנסיבית יכולה להיות טבעית לאנשים מסויימים – כגון מאסטרים רוחניים דגולים – אבל אני באמת מאמינה שעבור אנשים בני תמותה כמונו, ״נוכחות״ מחייבת עבודה נוספת.

היה לי קשה מאוד להישאר מנותקת מהפטפוט המנטלי שהתרחש בתוך ראשי. ונדרשו כמה פעולות מכוונות – שאותן אפרט בהמשך – כדי שאחזיק בהשקפת ״המתבוננת מן הצד״.

שיעור שני

החיים תמיד משקפים את הפצעים שלכם חזרה אליכם

וכאשר הם משקפים אותם אליכם, הם לוחשים:

״אתם רוצים להמשיך להחזיק בפצעים הללו או לאפשר להם להירפא?״

או כפי שאנת׳וני דה מלו היה אומר בוודאי:

״אתם רוצים להמשיך להתנהג כמו קופים?״

השאלות הללו הן הזמנה לשנות משהו בסביבה הפנימית שלנו, שלא תואם לתודעה האינסופית שלנו. והחיים ימשיכו לשקף את הפצעים שלכם עד אשר תראו אותם בסופו של דבר.

היה לי פצע עמוק בנוגע לגברים ולסמכות. ולכן החיים שלחו לי אירוע עם גבר זועם. הוא התעמת איתי ואני למדתי כמה שיעורים חשובים. אבל התעלמתי מהפצע העמוק.

ולכן, שנה לאחר מכן, החיים שלחו לי גבר זועם אחר.

פצע ההתנגדות לסמכות הוא חלק מה״תכנות״ שלי. והוא כה עמוק שאיפשרתי לעולם הפנימי שלי להזדעזע בגינו. איפשרתי לכעס ולשיפוט להפריע לאושר ולשלווה שלי.

ומקרה שני זה עם הגבר הכועס פקח לבסוף את עיניי ואיפשר לי לראות את הפצע הזה.

ואני הצלחתי סוף–סוף להשיב לשאלה ששאלו אותי החיים:

״לא… אני לא רוצה לשמור את הפצע. אני רוצה לשחרר אותו עכשיו״.

קיבלתי את שיעורי התמונה הגדולה הללו בשלב מאוחר יותר, עם הזמן ועם חשבון הנפש. אבל בסערת הרגע, אף אחד לא חושב על ״התמונה הגדולה״. כאשר משהו אינטנסיבי מתרחש בסביבה החיצונית שלנו, כדאי שיהיו לנו כמה ״שרירי מודעות מאומנים״. סוג של ידע בהגשת עזרה ראשונה.

אילו צעדים ממשיים אתם יכולים לבצע כאשר אתם מתעמתים עם מצב אינטנסיבי שמערער את הסביבה הפנימית שלכם?

פעולות מכוונות שיעזרו לכם להישאר נוכחים… בכל מחיר

1. נשמו

מודעות לנשימה היא מהותית לגמרי להישארותכם נוכחים – בייחוד כאשר אתם מתעמתים עם אנרגיה כועסת ואינטנסיבית. אם אתם מוצאים את עצמכם במצב אינטנסיבי, נשמו מיידית נשימה עמוקה ומודעת.

אתם תופתעו לגלות באיזו יעילות יכולה נשימה מודעת לנטרל את השכל או את האגו.

האגו ינסה בכל כוחו למשוך את המודעות שלכם אל תוך הדרמה שלו. על ידי מיקוד התודעה שלכם בנשימה, אתם מחזיקים את עצמכם נוכחים לגמרי ומאפשרים להפרדה מסוימת להתקיים בין האני האמיתי שלכם – זה שמתבונן במחשבה – לבין כל הפטפוט המנטלי שמתרחש בתוך המוח שלכם (זאת אומרת, האני המזוייף שלכם).

2. הישארו בעמדת המתבונן

במילים אחרות: צפו במה שהמוח שלכם חושב. ברגע שאתם נושמים ויוצרים מרחק פנימי מסוים ביניכם לבין המוח, זה הזמן להחזיק במרחק זה באופן מודע.

ככל שתצרו מרחק רב יותר בינכם לבין האגו, כך קיימת סבירות נמוכה יותר שתגיבו למצב המתרחש למולכם.

3. צרו מרחק פיזי ביניכם לבין המצב המתהווה

מוזר ככל שהדבר עשוי להיראות לאדם שמתעמת איתכם (כפי שהיה עבור בעל המרצדס), התרחקו לגמרי מהריב. לכו משם, פשוטו כמשמעו. אתם יכולים לומר:

״סלח לי לרגע אבל אני צריכה לחשוב על זה״.

או פשוט התרחקו למשך דקה.

חשוב להציב מרחק פיזי ביניכם לבין המצב המתהווה, כיוון שהדבר מאפשר לכם זמן למרכז את עצמכם לפני שאתם משיבים. אבל הוא גם עושה משהו בלתי–נראה:

אתם מרחיקים את עצמכם אנרגטית מהרטטים שתוקפים אתכם, פשוטו כמשמעו.

האמת היא שאנו לא מושפעים רק על ידי מילים שאנשים אחרים אומרים. אנו מושפעים במידה שווה על ידי האנרגיה שלהם. אנחנו יודעים שמישהו כועס עלינו עוד לפני שהוא פותח את פיו, נכון? ואיך אנו יודעים זאת? משום שאנחנו מסוגלים לחוש באנרגיה גם כאשר איננו יכולים להסביר כיצד אנו עושים זאת.

ברגע שאתם מתרחקים פיזית מהמצב, אתם יכולים לחלץ את עצמכם מהאנרגיה שמושלכת אליכם. ברגע שאתם ממרכזים את האנרגיה שלכם ומרגישים שלווים יותר, חזרו אל המצב אם אתם חייבים.

4. זהו מיידית איזה פצע שלכם הופעל

אם אתם יכולים לראות את הפצע ברגע שהוא מופעל, קיימת סבירות נמוכה יותר שתגיבו למצב. מודעות היא כמו אור שמאיר את החשכה.

למעשה קל למדי לעשות זאת. כפי שתיארתי למעלה, אתם יכולים להיות בטוחים במאה אחוזים שפצע שלכם הופעל כאשר:

הסביבה הפנימית שלכם התערערה.

5. שחררו את הפצע

כאשר הפצעים שלכם מופעלים, כאשר הסביבה הפנימית שלכם מתערערת…

פשוט שחררו.

אין דרך טובה יותר עבורי להסביר זאת. פשוט הרפו מהכבלים שכובלים אתכם. כיוון שזו בדיוק המהות של פצע או של ״תוכנה״:

כבלים ושלשלאות שכובלים אתכם.

חשבו: האם אתם באמת רוצים להיות בני ערובה בידי דפוס תת–מודע שיכול לערער את השלווה שלכם בכל רגע נתון?

אם לא, פשוט שחררו את הדפוס כאשר הוא מופעל. השאירו את החלק המופעל בידי החיים. החיים תמיד יביאו לכם את מה שאתם צריכים כדי להתפתח. משמעות הדבר היא שאתם יכולים להיות בטוחים שהפצעים שלכם יופעלו במוקדם או במאוחר.

החיים פשוט ישלחו אליכם בעל מרצדס. ובאותו רגע, אתם יכולים לשחרר את הפצע.

ואחרון אחרון חביב:

הביעו הודיה לחיים כאשר הם שולחים לכם מצבים קשים.

כיוון שבסופו של יום, יש לכם הזדמנות לרפא פצע נוסף.

על ידי כך שהם שולחים לנו התנסויות קשות או אינטנסיביות, החיים מסייעים לנו להתפתח.

קסום נכון?