הריפוי עובר דרך האֱמֶת

סמדר ברגמן

קיבוץ… שנות השישים והשבעים… לינה משותפת (תקלה בפני עצמה)… ילדה–רגישה–מאוד שסדק ביתה המפורק כבר חָרוּת בה.

בסיפור שלי, הבית לא חולק רק לחדרים, אלא גם לתפקידים. בעוד שחדר אחד היה מרחב מוגן, מואר ומכיל, החדר האחר היה קר וחשוך, סיוט של ממש. בראשו עמדה החורגת, ובידה כלי השליטה העתיק והידוע – ״הפרד ומשול״. היו שם מבוך של שקרים מניפולטיביים, אוויר זועם וקרקע לא בטוחה. היו גם שני תפקידים מנוגדים עבור הילדים החורגים. אני לוהקתי לתפקיד השעיר לעזאזל.

מנגד, היה הילד המועדף שזכה ליחס משופר בהרבה. היכן שאני מודרתי, הוא נכלל. היכן שעליי הפיצו אינסוף שקרים, ממנו נחסך. יחס שלילי לעומת יחס חיובי. השיטה ידועה, כך הרי יוצרים הפרדה אפילו בין אחים ומונעים ברית ושיתוף פעולה, שעלולים לאיים על שלטון החורגת.

אמנם המרחק הפיזי בין החדרים היה זניח, אבל המרחק הרגשי היה כמרחק שמים וארץ – את החדר החשוך אפיינו התעלמות, שקרים, הזנחה, עלבונות, תחושת איום, הפחדה – זו הייתה האווירה הדחוסה בה פגשתי כאשר נכנסתי אליו בזהירות ובחוסר רצון.

בסיפור זה לא היה למעשה אב. הוא כמעט ולא היה נוכח, וגם כאשר היה שם, הוא עצם עיניים. משקלו היה כנוצה ברוח. השתיקה שלו הייתה רועמת. גם כאשר ראה, הוא שתק. גם כאשר שמע, שתק. עצם עיניים, אטם אוזניים והידק שפתיים. לגיטימציה שבשתיקה. וכאשר לא שתק… אז היו נאמרות מילים פוצעות.

נדרשו לי שנים כדי לכנות את הילדות שלי בחדר זה בשמה האמיתי – להבין שהיה זה חדר מזניח, פוגעני ומתעלל. אבל עם הזמן, ולאחר שלמדתי לזהות ולהכיר הכול – את הדפוסים והמניפולציות, את המאפשרים והמשת״פים – בחרתי להשתחרר.

כיום, יש בחיי מקום רק לאנשים שמסוגלים לקחת אחריות, לבקש סליחה, לדבר אֱמֶת… החלטתי לקחת בעלות על הסיפור שלי ולהתרחק מאותה מערכת רעילה ופוגענית. כעת אני חולקת את הסיפור שלי מתוך רצון להאיר את הנתיב לאנשים אחרים, כדי שגם הם יוכלו למצוא את דרכם אל מחוץ לביצת משפחתם המשובשת.