מאת: מייקל מדף Mutual Reception Astrology

תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©

תכופות אני בוחן את הריקבון הנפשי, המוסרי והמוסדי שאנשים חיים בתוכו, בעודם מעמידים פנים שאין זה כך. הכיעור הוא לא הפואנטה. הראיות לכך הן הפואנטה.

בחשיפה המודרנית, יש נטיה גוברת לבלבל בין תיאור ההתמוטטות לבין תמיכה בהתמוטטות. אלה שני דברים שונים. רופא שמתאר נמק לא יוצר את הזיהום. צלם מלחמה לא גורם למלחמה. הצבעה על פיצול נפשי, ניכור חברתי, שחיתות מוסדית או תשישות רוחנית וקריאה בשמם לא מעמיקות את המציאויות הללו. במקרים רבים, הסירוב להצביע עליהן ולקרוא בשמן הוא שמאפשר להן לשלוח גרורות.

תכופות אנשים נרתעים מדימויים אפוקליפטיים, כיוון ששפה סמלית עוקפת את ההגנות האינטלקטואליות ומכה ישירות במערכת העצבים. אי הנוחות הזה הוא אמיתי. יש להתייחס אליו ברצינות. אבל אי נוחות אינו שם נרדף לפגיעה. אנשים תמיד השתמשו במיתוס, בטרגדיה, בנבואה, בסאטירה, באימה ובעימות טקסי עם החשכה כדי לעבד פחד קולקטיבי. דתות קדומות עשו זאת. הפולקלור עשה זאת. התיאטרון עשה זאת. חלומות עושים זאת באופן טבעי.

תרבות שמאבדת את היכולת לעסוק במודע בחומרי צל, לא הופכת בריאה יותר. היא הופכת רדופה יותר על ידי הדברים שהיא מסרבת לראות.

זה החלק שמדאיג אותי לגבי הדחף הגובר לווסת ביטוי, בראש ובראשונה, דרך עדשות של ביטחון רגשי. מערכת העצבים חשובה. התשישות אמיתית. ההצפה הפסיכולוגית ממשית. לכל אדם יש זכות להציב גבולות לגבי הדברים שהוא צורך. אבל יש הבחנה חשובה בין הבחירה לא לעסוק במשהו באופן אישי, לבין הקביעה שביטוי קשה לא אמור להתקיים, כיוון שהוא גורם לאי נוחות.

אומנות לא מחויבת לתפקד באופן בלעדי כחומר הרגעה.

צורות ביטוי מסוימות נועדו להרגיע. אחרות נועדו לחשוף שברי לחץ שמתחת למרצפות. נוספות נועדו לעורר זיהוי והכרה. לפעמים הזיהוי עצמו מרגיש אלים, כיוון שההכחשה הפכה לחלק מהיציבות הרגשית.

אין משמעות הדבר שדימוי אפל הוא בעל משמעות או אתי באופן אוטומטי. יש ציניות שטחית. יש ניצול. יש ייאוש שמוצג באופן אסתטי שגולש אל הנִיהִילִיזְם. אני לא מחשיב את העבודה שלי כחלק מהתרבות הזו, משום שניהיליזם בעיקרו קובע ששום דבר אינו חשוב. העבודה שלי מתחילה מההנחה ההפוכה: שהמציאות חשובה דיה כדי להתמודד עמה באופן ישיר.

אם אני מדבר על סחיטה, מניפולציה, ניכור, התמוטטות מוסדית, הסחת דעת המונית, תעמולה, הפרעה רוחנית או צל קולקטיבי, הסיבה לכך היא שאני מאמין שלכוחות האלה יש השלכות מוחשיות בחיים האנושיים. הסירוב להביט בהם במבט בוחן לא מפחית את כוחם. בערות סמלית מגבירה את הפגיעות למניפולציה, כיוון שכוחות עלומים ממשיכים לפעול בסתר.

לדעתי, צמידות השמש, פלוטו ומרקורי במזל מאזניים ובבית השביעי אצלי, מעניקה לי רגישות מיוחדת לדינמיקות צל שפועלות בקרב אנשים, מערכות, נרטיבים וזהויות. זה לא הופך אותי חסין מטעויות. זה כן אומר שיש לי נטיה לבחון סתירות, מאבקי כוח, השלכות, פיתויים, שברים ומניעים נסתרים שאנשים רבים נמנעים מהם באופן אינסטינקטיבי.

אז כן, לפעמים אנשים מגיבים בעוצמה לעבודה שלי.

לפעמים הם צוחקים. לפעמים הם מתערערים. לפעמים הם מרגישים נראים. לפעמים הם מרגישים שמטיחים בהם אשמה. לפעמים הם מרגישים הקלה, שמישהו ביטא במילים מתח שהם כבר מרגישים, אבל לא הצליחו לכנותו בשם.

אין זו ראיה לכישלון מוסרי.

לאומנות תמיד היו שיניים. לסאטירה יש שיניים. לנבואה יש שיניים. לקומדיה יש שיניים. למיתוס יש שיניים. אפילו לריפוי יש לפעמים שיניים, כיוון שתכופות האינטגרציה מחייבת אותנו להתמודד עם מה שקודם לכן היה קבור.

אני דוחה את הרעיון שכל ביטוי טעון רגשית מסוכן מיסודו, רק משום שהוא מעורר אי נוחות. לאנשים יש יכולת הבחנה. הם מסוגלים להתרחק מעבודה שמציפה אותם. הם גם מסוגלים להתמודד באחריות עם סמליות קשה ולמצוא בה משמעות.

תרבות שדורשת שכל ביטוי יהפוך נטול חיכוך מבחינה רגשית, מאבדת בסופו של דבר את יכולתה לעומק, לטרגדיה, לטרנספורמציה ולאמת.

לא ניתן להתמיר חומרי צל שאסור לתאר.