מאת: אלכס מיילס
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן
לפני הריפוי, היית שולחת הודעות ארוכות בשעה 1:47 אחר חצות, שבה וקוראת אותן שלוש פעמים לפני שלחצת על ״שלחי״. שפכת את לבך בפסקאות – קיווית שהם סוף–סוף יבינו מה הם עשו לך. הסברת כל רגע שבו חשת שהתעלמו ממך, ביטלו אותך, החליפו אותך. התחננת – לפעמים ישירות, לפעמים בין השורות – לטיפה מאמץ, לעקביות, למשהו יציב להיאחז בו.
בדקת מתי הם ״נראו בפעם האחרונה״. הקלדת ואז מחקת. חיכית לנקודות שיופיעו. עברת על הודעות ישנות, וניסית לזכור מתי הכול התחיל להשתנות. הרצת בראשך שוב ושוב שיחות, חשבת שאולי היית יותר מדי. אולי יכולת לעשות עוד. קיווית שמחר הם יהיו שונים.
ואז, החל הריפוי. לא בבת אחת – אלא לאט, באופן כואב לפעמים. בתחילה, היית עוקבת אחריהם ברשתות החברתיות. את עדיין מקווה שההודעה שלא נקראה תהפוך כחולה. אבל את לא שולחת עוד תזכורת. במקום זה, את נושמת. את כותבת את הפסקה באפליקציה ולא שולחת אותה לעולם.
את מתחילה לצאת להליכות מבלי לבדוק את הטלפון שלך כל חמש דקות. את כותבת את מה שנהגת לסמס להם, לעצמך. את מבטלת מעקב, לא מתוך זדון, אלא משום שהגלילה כואבת יותר מאשר התשובות.
ואז הכול משתנה. יום אחד את מתעוררת, והם לא המחשבה הראשונה שצצה בראשך. את מכינה את כוס הקפה שלך מבלי לתהות האם יצרו איתך קשר. את לא כותבת טיוטה של ברכת יום הולדת שבועות מראש. את שוכחת לבדוק אם הם ראו את ה״סטורי״ שלך. את מבינה שחלפו ימים מאז חיפשת את שמם.
את חדלה להזדקק לסגירת מעגל. את מפסיקה לדמיין מה הם היו אומרים אילו שבו אליך. את מפסיקה לדמיין את ההתנצלות. את כבר לא רוצה לשמוע את התירוצים שלהם, או גרוע מכך, את הדממה שלהם. את לא רוצה להסביר את הכאב שלך. את רק רוצה שקט ושלווה.
וכאשר השמות שלהם מופיעים על הטלפון שלך? את לא ממצמצת. את לא מקווה. את פשוט מוחקת אותם.
את כבר לא מחפשת אחריהם בכל סימן קטן. חזרת לעצמך.
והניתוק האדיש הזה? זה הריפוי האמיתי. זה הרגע שבו הפסקת לרדוף והתחלת לבחור בעצמך – באופן מלא, סוף–סוף, ומבלי להתנצל.
לכל שותפיי לדרך ולאור,
תודה רבה למי שנענה לבקשה ותמך בעבודת התרגום והכתיבה שמתפרסמת כאן ובדף הפייסבוק שלי! התמורה שלכם מאפשרת לי להמשיך בעבודה החשובה הזו. אני מעריכה מאוד את ההיענות שלכם.
המשיכו להאיר.
הנה קישור לפייבוקס שלי: