מאת: סמדר ברגמן
כאשר אדם מבלה את רוב חייו במצבי לחץ פסיכולוגיים – שבהם הגבולות מטושטשים, הדרישות בלתי פוסקות והסמכות האישית נראית כמו חלום רחוק – הנתיב לריפוי נראה לעתים קרובות שונה ממה שניתן לצפות. אל תופתעו אם הריפוי של אותו אדם כרוך בניתוק ובהתרחקות. מצבי ניתוק ושקט אינם רק העדפה, הם פעולה שבאמצעותה הוא תובע לעצמו מחדש חיים שסוף סוף מרגישים שלו ושלו בלבד.
במשך שנים, ואולי עשרות שנים, אדם שכזה חי במצב של נתינה בלתי פוסקת – רגשית, פיזית או מנטלית – והשאיר מעט מקום לעצמו. יכול להיות שלימדו אותו בילדות שהערך שלו טמון ביכולתו להוכיח את עצמו ולתת ללא הפסקה, במקום בזכותו המולדת להתקיים בשלווה. לכן, כאשר אדם שכזה בוחר סוף סוף לרפא את עצמו, לא מדובר בחזרה לגרסה של נורמליות אידיאלית, בעלת תפקוד גבוה וביצועים טובים. מדובר דווקא בהאטה, בהתנתקות ובגילוי מחדש של היכולת לנשום ללא כל מחויבות לאחרים.
זמן הניתוק השקט הופך למקום מקלט, למרחב שבו ניתן לעבד את כל שהודחק, להניח לגוף ולמיינד לנוח לאחר שהיו שנים על שנים במצב של ״היכון״. המרחק הוא הגנה – דרך לסנן את הרעש, הציפיות ואת ההפרעות הבלתי פוסקות, גם אלה שכוונתן טובה, שאולי מאיימים על האיזון החדש העדין.
אדם זה אינו אנוכי, הוא מתפתח ממוד ההישרדות אל מוד העצמיות. הוא יוצר חיים שממוקדים בשלווה ובפרטיות ולא מדובר במותרות, אלא בצורך, בעדיפות שנוצרה מתוך ההבנה שהוא ראוי להרגיש בטוח ושלם.
למסתכלים מבחוץ, התנהגות שכזאת עלולה להיראות כהתנתקות או כהתרחקות, אבל אין זה נכון. זו בחירה מודעת ופעילה לשכתב את תנאי הקיום, לומר: ״אלה שלי עכשיו – הזמן, המרחב והשלווה שלי״.
ריפוי אינו תמיד רועש או גלוי לעין, לפעמים זה האומץ השקט להתרחק, להתנתק, להתכנס – מתוך כוונה להיבנות מחדש.
