מאת: סמדר ברגמן ©
כאב אינו תקלה במערכת.
הוא לא רעש רקע שיש להשתיק או סדק שיש לאטום.
הכאב הוא תנועת התודעה, רטט שמבקש להישמע, סימן חיים שמסרב להיעלם גם כשהשכל מכריז עליו שהוא פרסונה–נון גראטה.
כאשר אנו מתעלמים ממנו, אנו לא מבטלים אותו, למעשה אנו מעניקים לו חיי נצח. אנו מסדרים לו מושב קבוע בנפש ובנשמה – מונעים ממנו להפוך לידיעה.
כך הוא חדל להיות שער, אות ומסר – הוא הופך לצל.
התעלמות אינה שתיקה, היא הכחשה של ממשות. היא ניסיון לאלץ את המציאות במקום לפגוש בה. אך המציאות לא נכנעת, היא רק משנה את צורת התממשותה. כאב שלא קיבל מבט, שלא זכה לנוכחות, נשמר הרחק מן האור וממשיך לפעול מתחת לפני השטח, ככוח סמוי שמכתיב דפוסים, בחירות, חיים.
טבעי שיש באדם נטייה לברוח מהמקומות שבהם הוא עלול להתפרק. אבל דווקא שם, במקום שבו הנפש סדוקה ומדממת, מצויה האפשרות להתרחבות. הכאב לא סותר התפתחות, למעשה, הוא הנתיב אליה.
הוא מבקש לא פתרון, אלא הכרה.
לא נחמה מיידית, אלא שהות.
מי שמוכן לשהות עם הכאב, לחקור אותו, לבחון את שורשיו, לצלול אל עומקיו, יכול לגלות שמאחורי תחושת המועקה והצריבה מסתתרת אמת שקטה.
אמת שלא צורחת, אלא נושמת.
אמת שלא מחפשת דרמה, אלא עומק, הכרה… ובעיקר – ריפוי.
להתעלם מהכאב משמעו לקבע את הזהות האישית סביב פצע דומם.
להביט בו, להעניק לו מקום, להכיל אותו – משמעו לאפשר לתודעה לזוז, להתרכך, להיפתח ולהירפא.
ובפתיחה הזו, לאט לאט, באופן כמעט בלתי מורגש, מתחיל שחרור שאינו עוד אסקפיזם, אלא ריפוי, התפתחות, התממשות והתקדמות.
