מאת: ליה דיאן

תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©

בשנים האחרונות, עוד ועוד מורים רוחניים משמיעים טענות נועזות יותר ויותר בדבר כוח המחשבות והתודעה לשנות מחלות, מוגבלויות ונסיבות חיים. לאנשים רבים, הרעיונות הללו הביאו תקווה ותחושת שליטה גדולה יותר.

ג׳ו דיספנזה הפך לאחד מהקולות המשפיעים ביותר במרחבים הרוחניים, כשהוא מציע מסר של טרנספורמציה אישית שמהדהד עמוקות בקרב אנשים רבים. עבודתו מתמקדת ברעיונות שמעניקים תחושת העצמה עמוקה: אנשים לא לכודים בהכרח בעברם, המוח יכול להשתנות, לחץ כרוני משפיע על הגוף, ותרגולים כגון מדיטציה יכולים לשפר את החיים.

יש ערך ממשי למתן עידוד לאנשים להרגיש מלאי תקווה, בעלי כוונה ברורה יותר ומעורבים יותר בחייהם. הנוירופלסטיות היא תופעה אמיתית. המוח והגוף משפיעים זה על זה; מדיטציה יכולה להועיל לאנשים מסוימים ושינוי דפוסי חשיבה והתנהגות יכול לעתים לשפר את איכות החיים באופן משמעותי. עבור אנשים שהרגישו חסרי אונים, ״מיותרים״ או אנשים שלא קיבלו מענה מצד המערכות הקונבנציונליות, המסר הזה יכול להיות חזק.

עבודתו של דיספנזה משלבת בין תחום מדעי המוח, הרוחניות, האנרגיה והמדיטציה באופן שאנשים רבים מוצאים בה משמעות. יהיה פשטני מדי לדחות את כל מה שהוא מלמד רק משום שכמה מטענותיו מרחיקות לכת אל מעבר למדע המקובל.

אולם מתעורר חשש ממשי כאשר רעיונות סבירים לגבי נוירופלסטיות, מתח ומדיטציה מתרחבים לכדי טענות שלפיהן למחשבות, לתודעה או להכוונת אנרגיה יש יכולת ״לרפא״ מצבים רפואיים מאובחנים. בשלב הזה, הרצון להעצים חוצה אל תחום שבו הטענות חורגות ממה שהודגם. ההבחנה הזאת חשובה, משום שדיספנזה כולל במסגרת העבודה שלו גם את אוטיזם ואת ה-ADHD.

עידוד אדם אוטיסט או אדם עם ADHD להתמודד עם תחושת חוסר האונים, לפתח מודעות עצמית גדולה יותר או למצוא תרגולים שמסייעים לו לווסת את מערכת העצבים, יכול לשפר את איכות חייו. אך הטענה שתכונות של שונות נוירולוגית יכולות להיעלם באמצעות אמונה או מדיטציה היא דבר שונה לחלוטין.

דיספנזה עוטף טענות רוחניות ורפואיות יוצאות דופן במונחים מדעיים, ובכך גורם להשערות שלו להישמע מבוססות יותר מכפי שהן באמת. עבודתו התפתחה למודל עסקי מקיף שכולל ספרים, קורסים, מדיטציות, מנויים וריטריטים. אולם ככל שהטענה גדולה יותר, כך הראיות צריכות להיות חזקות יותר אף הן.

אוטיזם הוא לא טעות אנרגטית

דיספנזה מקדם משהו שנקרא ״ריפוי מרחוק באמצעות קוהרנטיות״. ההנחה היא שאנשים יכולים לכוון ממרחק אנרגיית ריפוי לעבר אדם אחר ולהביא לשינויים גופניים משמעותיים. מפגשי ״ריפוי מרחוק באמצעות קוהרנטיות״ מוצעים ללא תשלום. עם זאת, האנשים שמקיימים את המפגשים חייבים להיות ״תלמידים מתקדמים״, שהוכשרו בשיטות של דיספנזה באחד מהריטריטים שלו שאורכם שבוע. מחיר ההשתתפות בריטריטים אלה עומד על כ-2,700 דולרים למשתתף. לפיכך, מפגשי הריפוי החינמיים פועלים בתוך מערכת מסחרית רחבה הרבה יותר.

הארגון שלו הציע באופן ספציפי ״ריפוי מרחוק באמצעות קוהרנטיות״ לילדים שאובחנו עם אוטיזם. באתר שלו מופיעות עדויות של הורים שמתארות שינויים בדיבור, בתקשורת, בשינה ובהתנהגות. סיפורים אלה מוצגים כראיות לכך שהילדים ״מחלימים״ מאוטיזם.

דיספנזה הודה שפרויקט האוטיזם שלו אינו רשמי, התבסס על סקרי הורים ולא עבר מחקר אמפירי בסמיות כפולה או משולשת. אף על פי כן, הוא ממשיך לדבר על התוצאות כאילו אמונת ההורים הופכת ראיות מבוקרות ללא הכרחיות. אין זה כך.

נכון, הורים יכולים להבחין בשיפור, אבל לייחס את השיפור לסיבה הלא נכונה. ילדים אוטיסטים מתפתחים, והיכולות שלהם משתנות; התקשורת יכולה להשתפר עם הגיל, בעזרת תמיכה, בעקבות ירידה ברמת הלחץ או בעקבות פתרון של בעיה בריאותית נלווית. גם ציפיות יכולות להשפיע על האופן שבו הורים מפרשים את מה שהם רואים. וחשוב מכול, שיפור בתקשורת, בשינה או בוויסות הרגשי לא אומר שאדם אוטיסטי כבר אינו בעל מוח ומערכת עצבים אוטיסטיים.

ADHD אינו אמונה מגבילה

דיספנזה יישם היגיון דומה גם על ״הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות״ או ADHD. באחד המאמרים שלו הוא מתאר מפגש עם אדם שאמר שיש לו ADD חמור ושהוא מתקשה לשמור על קשב. דיספנזה התייחס לתיאור המוגבלות של אותו אדם כאל אישור שמחזק זהות מגבילה. הוא שאל מה יכול היה לקרות אילו אותו אדם יפסיק להאמין שיש לו ADD, ובמקום זאת יאמר לעצמו שהוא מסוגל להתרכז וללמוד.

יש הבדל בין לעזור למישהו להתמודד עם חוסר אונים לבין לומר שהכרה במוגבלות מסייעת להנציח אותה. אדם עם ADHD יכול לפתח אסטרטגיות, לרכוש מיומנויות ולשנות חלקים מחייו. הוא יכול גם להכיר בכך שהמוח שלו מווסת קשב, מוטיבציה, זיכרון עבודה ועכבה באופן שונה. מתן שם להבדלים האלה הוא לא כניעה; זו תחילתה של הבנה עצמית וחיפוש אחר תמיכה.

אוטיזם ו-ADHD הם לא זהויות שאנשים פשוט ממציאים, וגם לא אמונות שמתחזקות מעצם מתן השם. לשניהם יסודות ביולוגיים וגנטיים מבוססים היטב. מאות גנים קשורים לאוטיזם, בעוד ש-ADHD מערב ארכיטקטורה פוליגנית, שבה וריאנטים גנטיים משפיעים יחד על האופן שבו המוח מתפתח ומתפקד. חוקרים זיהו הבדלים מדידים במעגלים עצביים מוחיים, בהתפתחות הנוירולוגית ובתהליכים ביולוגיים אחרים שקשורים לשני סוגי התפקוד הנוירולוגי הללו. אלה הבדלים אמיתיים באופן שבו מוחו של אדם מחווט ומתפקד, ולא מצבים שנמשכים משום שהאדם מאמין בהם.

כאשר אומרים לאנשים בעלי שונות נוירולוגית להפסיק להכיר בהבדלים שלהם, הדבר יכול להישמע משחרר, אך אמירה זו מצמצמת את יכולתם לתאר ולהבין את חוויותיהם ולזהות את הסביבה, התמיכה וההתאמות שבאמת יסייעו להם לשפר את חייהם.

אייבליזם שמוצג כתקווה

המסר של דיספנזה הוא אייבליסטי, משום שהוא מניח שאדם בעל שונות נוירולוגית צריך לנסות להפוך לנוירוטיפיקלי. אם אוטיזם הוא דבר שצריך ״לרפא״, האדם האוטיסטי מוצב בעמדה של אדם חולה. אם ניתן להתגבר על ADHD באמצעות שינוי האמונות, אדם עם ADHD מוצג כאחראי לכך שהוא ממשיך לסבול מ-ADHD.

אם התוצאה הרצויה היא שאנשים בעלי שונות נוירולוגית יחשבו, יתקשרו ויתנהגו יותר כמו אנשים נוירוטיפיקליים, הרי שהתפקוד הנוירוטיפיקלי נותר הסטנדרט שאליו מצפים מאנשים לשאוף. זוהי ״תרבות הריפוי״. היא אומרת לאנשים עם מוגבלויות שהישארותם מוגבלים מייצגת כישלון אישי.

״תרבות הריפוי״ מבטיחה העצמה, אך רק אם אנשים דוחים חלקים מעצמם שהמורה הגדיר כראיות למחלה או לתכנות לקוי. המסר הזה יכול להיות מושך במיוחד לאנשים שנמצאים בדיכאון, לאנשים מוצפים, לחולים כרוניים או לאנשים שלכודים בנסיבות חיים כואבות.

כאשר אדם מרגיש חסר אונים, האמירה שהוא יכול ליצור מציאות חדשה באמצעות מחשבותיו ורגשותיו בלבד עשויה להיות משכרת. כאשר מערכות התמיכה הזמינות לא סייעו מספיק, או כאשר לא ניתן להתאים את הסביבה למוגבלות, דיספנזה טוען שניתן להשיג שינוי גופני משמעותי פשוט באמצעות התודעה.

ההבטחה הזאת יכולה להקל באופן זמני על הייאוש. היא מעניקה לאנשים תחושה של תנועה כאשר נסיבות חייהם בפועל נותרות ללא שינוי. היא מאפשרת להם לדמיין בריחה מהסבל מבלי להתמודד עם המציאות החברתית, הכלכלית, הרפואית והנוירולוגית שתורמת לו. אבל הקלה זמנית אינה פתרון אמיתי.

העצמה מתמשכת לא מחייבת אדם בעל שונות נוירולוגית להפוך לנוירוטיפיקלי. במקום זאת, היא מעניקה לו הבנה, ביטחון, התאמות וכבוד. היא תומכת באנשים ומסייעת להם לבנות חיים שמתאימים לאופן שבו המוח שלהם פועל, במקום לבייש אותם על כך שלא הצליחו ״לחשוב את עצמם״ לכדי מוח אחר.

פסודו–מדע מיסטי בחלוק מעבדה

הכשרתו של דיספנזה היא הכשרה של כירופרקט. הוא לא נוירולוג, רופא, פסיכולוג, חוקר אוטיזם או מומחה ל-ADHD. ובכל זאת, הוא מדבר בסמכותיות גורפת על מדעי המוח, רפואה, גנטיקה והתפתחות נוירולוגית.

הגרסה שלו לפסודו–מדע מיסטי משכנעת משום שהיא עוטה בהשאלה את הופעת המומחיות. מילים כגון נוירופלסטיות, קוהרנטיות, תדר, אנרגיה והשדה הקוונטי יוצרות רושם של עומק מדעי. אבל מינוח מדעי לא הופך טענה שלא נבדקה לטענה אמיתית.

הראיות בנושא האוטיזם, במאמר שלו משנת 2023, הגיעו מפרויקט לא רשמי שהתבסס על סקרי הורים, ללא על מדידות אובייקטיביות. דיספנזה אמר שרמת קפדנות מדעית גבוהה יותר תגיע בהמשך. אולם חלפו כמעט ארבע שנים, והוא עדיין לא הציג ראיות קליניות מבוקרות לכך ש״ריפוי מרחוק באמצעות קוהרנטיות״ אכן עובד.

אפקט הפלצבו יכול להשפיע על תפיסות ועל חוויות סובייקטיביות; עם זאת, הוא לא משנה את ההתפתחות הנוירולוגית של האדם לאורך כל חייו. נוירופלסטיות פירושה שמערכות העצבים יכולות להשתנות באמצעות התנסות. אין פירושה שמדיטציה יכולה לשנות את הסוג הנוירולוגי של האדם.

טענות לא מוכחות יכולות לייצר הכנסות משמעותיות כאשר הן מלוות בסמכות כריזמטית, בחוויות עוצמתיות מבחינה רגשית ובהבטחה להימלט ממציאות בלתי רצויה. אדם שמוכר ריטריטים יקרים שמבוססים על טענות בדבר ״ריפוי״ של מוגבלויות ומצבים רפואיים צריך לעמוד בפני בחינה ביקורתית רבה יותר.

כאשר העצמה הופכת להאשמה עצמית

חשש נוסף קשור לכמות הכוח שהשקפת עולם זו מייחסת למחשבותיו, לאמונותיו ולמצבו הרגשי של האדם. אם אומרים לאנשים שהתודעה משנה מוגבלות או נסיבות חיצוניות, אותה מסגרת יכולה לגרום להם לחוש אחריות אישית כאשר השינוי לא מתרחש.

אם השינוי המובטח לא מתרחש, האדם עלול לתהות אם לא האמין מספיק, אם לא עשה מדיטציה כראוי, או אם איכשהו הוא עצמו הפריע לתהליך הריפוי שלו. אידיאולוגיה שאומרת לאנשים שיש להם כוח בלתי מוגבל לשנות את נסיבות חייהם באמצעות מחשבה בלבד עלולה בסופו של דבר לגרום להם לחוש אחראים למציאויות שמעולם לא היו בשליטתם המלאה.

דיספנזה יוצר אצל אנשים את הרושם שיש להם שליטה אישית גדולה בהרבה על מוגבלות, מחלה ונסיבות חיצוניות מכפי שיש לרוב האנשים בפועל.

אנשים אוטיסטים ואנשים עם ADHD יכולים להתפתח, להחלים מטראומה, ללמוד לווסת את עצמם טוב יותר ולבנות חיים משמעותיים, ובו בזמן להישאר בעלי שונות נוירולוגית. מדיטציה יכולה להיות שימושית מבלי להיות קסומה; תקווה יכולה להיות משמעותית מבלי למחוק את העצמי, ואנשים יכולים לשפר את חייהם באופן דרמטי, מבלי שכל מוגבלות תצטרך להיעלם לשם כך.

לאנשים עם ADHD ולאנשים אוטיסטים אין ״מוח נוירוטיפיקלי מקולקל״ שממתין לסמכות רוחנית או לתוכנית יקרה מספיק שתבוא ו״תרפא״ אותו. הם בעלי סוג נוירולוגי ייחודי בזכות עצמם. הם ראויים למידע מדויק, לתמיכה מתאימה ולהעצמה שלא מחייבת אותם להפוך לנוירוטיפיקליים.

מקורות:

Joe Dispenza, “Celebrating the Effects of Remote Coherence Healing in Children” (2023)

Joe Dispenza, “Transforming the Effects of Autism and Epilepsy With Coherence Healing”

Joe Dispenza, “Orlando Week Long Retreat October 2026”

U.S. National Institute of Mental Health, “Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder”

U.S. National Center for Complementary and Integrative Health, “ADHD and Complementary Health Approaches”