מאת: ג׳ף פוסטר
מאנגלית: סמדר ברגמן
אני הגורו הגרוע ביותר בעולם. אני לא מפחד להודות בכך.
מעולם לא הייתי בהודו, ואני לא מרגיש משיכה לעבור לשם בקרוב.
אני לא טוען שאני ער, משוחרר, נאור או כל מצב אחר. כל זה נראה כל כך לא רלוונטי כאשר מדברים על האמת.
אין לי ארגון או קהילה או חבורה כלשהי של חסידים נאמנים. אף אחד לא ״עובד״ בשבילי. אין לי מעריצים משולהבים. גברים או נשים הנוהים אחריי.
אני פתוח למשוב ולביקורת. אני שומע הכול. כאשר אני מפשל, אני מודה בכך וממשיך להתקדם. אם מישהו לא מסכים עמי, או מבקר את ההוראה שלי, אני לא אומר אוטומטית ״אתה משליך״, או ״זה רק האגו שלך שמדבר״, או ״עדיין לא התעוררת״. אני לא מרגיש שאני צריך להגן על משהו. האמת לא זקוקה להגנה.
אין לי גורו. אני לא שייך לאף שושלת. תמיד ידעתי שהאמת נמצאת בפנים. תמיד נלחמתי למען אמת מיד ראשונה.
אין לי שיטה, אני לא מציע נתיב כלשהו. ההוראה שלי היא ספונטנית ולא ״שלי״.
אני לא מבטיח שההוראה הזאת תרפא אתכם, תתקן אתכם, תעיר אתכם, תהפוך אתכם לעשירים, תשאיר אתכם במצב של אושר עילאי קבוע או תהפוך אתכם דומים לי (השם יישמור).
אין לי אשראם. יש לי זקן, אבל הוא לא ארוך מאוד.
אני לא לובש לבן. יש לי כמה חולצות טריקו לבנות.
אני מקלל. אני מפליץ. אני לא על–אנושי. הלב שלי אוהב להישבר לרווחה. אני מכיר את תהומות הסבל הבלתי–נסבל. צעדתי על סף ההתאבדות, טעמתי את מתיקות החיים ללא תקווה, ראיתי את הארעיות של המצבים המאושרים ביותר. אני רואה בברור שהאנושיות שלנו והאלוהיות שלנו אינן נפרדות, ואהבה – סוג האהבה ששורד מוות – היא כל שבאמת חשוב.
אני משתמש במילים ״אני״ ו״הנני״ בחופשיות. אני אומר ״הגוף שלי״ מקום ״הגוף״. אין לי שום בעיה לדבר על העבר, ויודע שהעבר הוא סיפור. אני אוהב דממה, אבל גם רעש במידה שווה. במרחב בו אין סיפורים, אני מאמץ סיפורים בכל לבי.
אני מאמין שרוחניות אמיתית נגישה לכולם. אין לי עניין בכתות. אני רואה את עידן הגורואים והחסידים גוסס, את עידן ההתגלות מיד–שניה מגיע אל קצו, את לידתו של סוג חדש של מערכת יחסים דמוקרטית בין מורה לתלמיד. כולנו מורים וכולנו תלמידים, וכולנו ביטויים של האחד.
אני לא עוטה פרסונה מזוייפת, מדבר בדרך ״רוחנית״ מיוחדת, מעמיד פנים שאני משהו שאני לא בפגישות או בשיחות. לא תראו אותי תוקף את מי שלא מסכים איתי. לא תראו אותי צורח בסתר על מתנדבים מאחורי הקלעים.
אני לא מחייך מאוזן לאוזן בביטחון מתנשא כל העת, מעמיד פנים שאני ״נמרץ״ או ״חיובי״ או ״רוחני״ כל הזמן. הווייתי מאמצת הן את האור והן את החושך, גם שמחה עילאית וגם צער של יקומים שאבדו. אני לא מאמין ב״כל הזמן״, ולא בהעמדת פנים כשלעצמה. לצלם אין שום משמעות. אותנטיות היא מילת המפתח. אפילו ענווה מזוייפת היא שקר. אפילו צלם ה״אין לי צלם״ הוא צלם, אשר יעלה באש.
אני לא רואה את עצמי כגורו, כמיסטיקן נאור, כיצור השונה מאוד מכם, שמפותח הרבה יותר מכם, שקדוש הרבה יותר מכם.
אין לי אישיות כָּרִיזְמָטִית כובשת. אני גרוע בלספר סיפורים, אנקדוטות, מעשיות משעשעות. אני לא מעוניין לרכוש את הערצתכם או את אישורכם. אני שמח כשאתם מסתלקים לכם. אני מעריץ אתכם בשל כך. אני אוהב כאשר אתם נשארים. אני מכבד את חוסר הפחד שלכם.
אני כן אוהב לדבר על האמת, כמובן.
אני כן אוהב לחלוק את מתנת הנוכחות הזאת איתכם.
אני כן רואה אתכם כבלתי נפרדים ממה שאני.
אני כן רואה פוטנציאל שלא ניתן לתארו במילים בעיניכם.
אני ציפור. אין לי ברירה אלא לשיר את שיר השמחה וכאב הלב שלי, ולעוף לאן שהחיים לוקחים אותי.
תודה לכם על שאתם חולקים את המסע הזה איתי.
