השראה מציטוט
מאת: סמדר ברגמן ©
נתקלתי בציטוט הזה בדף שעוסק בריפוי מטראומות, הכותב אינו ידוע:
״הריפוי יגרום לכם לכעוס. ואם אינכם כועסים עדיין, קרוב לוודאי שלא נכנסתם עמוק מספיק. קיים זעם שחי בעומקי ההישרדות. זעם שנבנה ומתפתח כאשר אתם מבינים באיזו מידה חייכם עוצבו על ידי חוסר התפקוד של אדם אחר. עד כמה האישיות שלכם היא תוצר לוואי של הצורך לשרוד כאוס. עד כמה הבחירות שלכם לא היו באמת בחירות אף פעם, רק מנגנוני הישרדות שהתחפשו לבחירות. וכאשר תראו זאת לבסוף, זה לא יהיה קל ויפה. אבל הכרחי. כיוון שכעס הוא בהירות. כעס הוא מערכת העצבים שצועקת: ׳אני לא חשה מוגנת עדיין׳. הניחו לעצמכם להרגיש בו. הוא לא סוף הריפוי. לפעמים, הוא ההתחלה״.
בחברה שבה הכעס הוא לעתים בגדר ״טאבו״, זו אמירה חזקה ולכן, החלטתי לפרק אותה מעט לגורמים, כדי להבינה, תוך כדי כתיבה, באופן עמוק יותר.
כן, נכון, מסע הריפוי והבחינה העצמית מעורר כעסים. וכאן, סוף סוף מישהו אומר זאת בקול רם, לא כאזהרה מנומסת, אלא כהצהרה חדה וחותכת, כמציאות בלתי נעימה שרבים מעדיפים לדחוק הצידה. אם אינכם חשים את אש הכעס עדיין, קרוב לוודאי שלא נכנסתם עמוק מספיק. לא נגעתם בלב הטראומה והפצעים, במקום שבו ההישרדות חצבה את צורתה האמיתית. קיים זעם שחי בעומקי ההישרדות, אנרגיה רדומה שממתינה להתפרץ והיא אינה יפה, אך בכל הקשור לריפוי – לעתים, היא הכרחית.
זעם זה נבנה ומתפתח כאשר האמת מתחילה לחלחל. כאשר אתם מבינים, לפתע, בבהירות אכזרית כמעט, באיזו מידה חייכם עוצבו על ידי חוסר התפקוד, העיוותים והפתולוגיות של אנשים אחרים שבמקרה הגרוע ביותר, היו אמונים על התפתחותכם, או במקרה הגרוע פחות של אנשים שבחברתם נאלצתם לשהות. לא מדובר בהטלת אשמה קטנונית או בחיפוש אחר שעיר לעזאזל, זוהי הכרה כואבת בכך שחוטים נסתרים של טראומה וכאוס, שלא היו שלכם במקור, הפעילו אתכם לאורך שנים. לפעמים, תהליך הריפוי גורם לכם להבין עד כמה האישיות והדפוסים שלכם הם תוצר לוואי של הצורך לשרוד כאוס – מכלול של מנגנוני הגנה מתוחכמים שהפכו ללב הזהות שלכם.
בנוסף, הכעס צץ כאשר אתם מנפצים את האשליה של הבחירות שקיבלתם, כביכול. לפעמים אתם גם מגלים שהבחירות שלכם לא היו באמת בחירות, אלא למעשה מנגנוני הישרדות שהתחפשו לבחירות. אותה ״עצמאות״ מעוותת, אותה ״הסתגלות״ מהירה, אותן חומות הגנה – כולם נולדו מתוך אינסטינקט הישרדות גולמי, לא מתוך חופש בחירה אמיתי. הטוב שבכם, החזק שבכם, נוצרו במידה רבה בשל נסיבות שלא אתם בחרתם.
וכאשר תראו זאת לבסוף, תסכימו להסתכל הישר אל עוצמת העיוות, איך אפשר שלא לזעום? תחושו אולי פחד והצפה, אבל גם זעם. זעם הוא טוב. אש הזעם היא סימן שאתם בכיוון הנכון. כיוון שכעס הוא בהירות. הוא מנפץ את הבלבול, את ההכחשה ואת הקבלה הפסיבית. הוא מנקה את הדרך אל הראייה הצלולה, נטולת הפילטרים.
הכעס, בהקשר הזה, אינו הרסני. הוא האמת שמצאה סוף סוף את עצמה ואת קולה. כעס הוא מערכת עצבים שמבינה שעדיין לא מצאה חוף מבטחים. זו יכולה להיות תגובה ביולוגית, פסיכולוגית ורוחנית להבנה שגבולותיכם הקדושים נפרצו, שהמהות שלכם נאלצה להתכווץ לתוך תבנית הישרדות.
החדשות הטובות הן שהכעס יניע אתכם לקום ולעשות מעשה. הוא יכריח אתכם לראות את גודל הנזק, הוא יתעקש שתיקחו אותו ברצינות ושתתחילו לבנות מחדש מתוך אמת יציבה יותר – במילים אחרות – ריפוי.
הרשו לעצמכם להרגיש בו. אל תדחיקו אותו בשם ״חיוביות״ מזויפת או ״רוחניות״ שטחית. הוא לא סוף הריפוי. הוא לא המטרה, וודאי שלא התחנה האחרונה. אבל לפעמים, הוא שלב הכרחי. השלב האמיתי והכן ביותר. לעתים, זה הרגע במסע שבו אתם מחזירים לעצמכם את הכוח והעוצמה שלכם, ומכריזים בקול רועם, גם אם בתוך ראשכם: ״עד כאן״. הריפוי שלכם מתחיל ברגע שבו אתם מסרבים לקבל את המציאות המעוותת שאדם אחר כפה עליכם. הכעס הוא הדרך שלכם לדרוש את מה שנלקח. הוא שלב הכרחי לקראת בניית עתיד שבו הבחירות הן באמת שלכם, ושלכם בלבד.
