מאת: סמדר ברגמן
פעם נוספת נגעה בי עמוקות אמירה של נייט פוסטלת׳וויט, שכתב: ״אנשים לא מבינים מה זה אומר להיות ילד במוד הישרדות. בעוד ילדים מסוימים מפתחים מיומנויות חברתיות, הילדים האלה בונים הגנות. כבוגרים, אנשים אחרים מקימים משפחות, בעוד שילד שורד בונה את מה שלעולם לא היה לו מלכתחילה״.
לנייט יש כישרון מדהים לומר במילים קצרות ופשוטות, אמיתות מהותיות, בעלות עומק מדהים. דומה שאם חושבים על התפתחות של ילדים, קיימת דיכוטומיה מדהימה בין אלה שגדלים בסביבה בטוחה, לבין אלה שמצויים כמעט כל הזמן במציאות קשה של הישרדות. יש ילדים שעבורם, העולם הוא בית ספר למיומנויות חברתיות, חכמה רגשית ומערכות יחסים הדדיות. אבל יש גם ילדים שעבורם החיים הם שדה קרב, שבו כל יום מלמד אותם לא איך להתחבר, אלא איך להתגונן, לא איך לבטוח, אלא איך לשרוד.
להיות ילד במוד הישרדות, בין אם פיזית או רגשית, משמעו להלך בזהירות בנוף פסיכולוגי שבו פירמידת הצרכים של מאסלו ניצבת הפוכה על ראשה. העיסוק העיקרי הוא לא הגשמה עצמית או השתייכות, אלא הצורך הבסיסי והראשוני ביותר לביטחון ולמוגנות. ילד כזה לומד לפענח התנהגות אנושית, לא לצורך אינטגרציה חברתית, אלא לצורך הגנה עצמית, הוא מפתח דריכות–יתר במקום אמפתיה, חוסן ועמידות תופסים את מקום התמימות.
הלך רוח הישרדותי זה משפיע עמוק על הנפש של ילדים כאלה, מעצב את דפוסי ההתנהגות הקוגניטיביים, הרגשיים וההתנהגותיים שלהם. המיינד והנפש, במאמץ להתמודד, יכולים לפתח תגובות מתח חריפות, שבהן האמיגדלה – ש״מקוטלגת לרוב כאזור רגשי המקושר לתהליכים של פחד, רגישה מאוד להורמוני דחק ומעורבת בוויסות רגשי ובתגובה הרגשית לסכנה״ (ויקיפדיה) – נמצאת ללא הרף במצב של דריכות גבוהה. הדבר עלול להוביל להשפעות נפשיות מגוונות, ובכלל זה להפרעות חרדה, לתסמונת פוסט טראומטית ולבעיות ביצירת קשרים. הנתיבים הנוירולוגים ״מחווטים״ אז באופן שהופך אותם רגישים לסכנה, ממשית ולא ממשית, במקום להיות מחווטים לריקוד המעודן של הקשרים האנושיים.
המסע הרגשי והרוחני של השורדים הללו כרוך בתהליך מתמשך שבו הם מתאמצים להתגבר על חוויות והתנסויות שהיו להם בילדות וללמוד את המשמעות האמיתית של אמון, אהבה וקשר. ייתכן וקשה להם לקיים ויסות רגשי, כיוון שהיו במצב קבוע של הישרדות. יכול להיות שהגישה שלהם למערכות יחסים צבועה בפחד מפני פגיעות, או יכול להיות שהם נעים בין התבודדות לבין מערכות יחסים תלותיות, מחפשים אחר היציבות שמעולם לא הייתה להם.
כאשר הילדים האלה מגיעים לבגרות, הם כבר נושאים עמם תרשים פסיכולוגי. בעוד שבני גילם עשויים לפתח קריירה, אהבה ורשת חברתית, בוגרים שורדים נמצאים תכופות בשלב התפתחותי ורגשי שונה. הם לא פשוט בונים את חייהם, הם מפתחים ומקימים מחדש, יש מאין, את תחושות המוגנות והביטחון שלהם, כמו גם את מערכות היחסים שלהם מבראשית. עבורם, תפיסת המשפחה יכולה להיות רק רעיון מופשט, לא חוויה שחוו, ואותה הם לומדים עכשיו לממש בכוחות עצמם.
תכופות החברה לא מצליחה להבין את העומק הרגשי שטמון בחוויה הזאת, ומצפה מאנשים בוגרים אלה להתאים לתבנית הנורמטיבית של אדם מתפקד וחברתי. אבל עבור בוגרים שורדים, הציפיות הללו לא תמיד מתאימות למציאות הפנימית שלהם, כיוון שדרוש להם לא רק זמן שבו יוכלו לגדל את עצמם, אלא גם תמיכה, בעזרתה יוכלו לעבור מהישרדות לחיים, מסתם קיום לשגשוג.
החברה שלנו מלאה בבוגרים שורדים כאלה, ובעוד שקל לחוש חמלה כלפי ילד, קשה מעט יותר לאמץ גישה זו ביחס לבוגרים. אבל כולנו שורדים במידה זו או אחרת, ויחס של הכלה, הבנה וחמלה יכול לשנות עולם שלם של אדם שורד, וכאשר עולם של אדם שורד משתנה, ועוד עולם של עוד אדם שורד משתנה, כך משתנה קולקטיב, אדם אחד בכל פעם. קחו משימה קטנה להיום: תנו חיוך, מבט מעודד, מילה טובה, יד חמה או ליטוף למישהו… בואו נחמם קצת את העולם.