ג׳ניפר הופמן
מאנגלית: סמדר ברגמן
אנו מאמינים שמתנת הריפוי היא הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לתת לאלה שזקוקים לו, וזה נכון, כל עוד הם רוצים בו ומוכנים לקראתו. אך לעתים קרובות מאוד אנו רואים את הצורך בריפוי אצל אחרים ומודעים אליו. הדבר נכון במיוחד לגבי אנשים בעלי יכולת אמפתית רבה, ואנו מניחים באופן אוטומטי שאותם אנשים רוצים להירפא. לכן אנו רוחצים אותם באור הריפוי שלנו, רק כדי לגלות שאנו נדחים על ימין ועל שמאל. למה? משום שלפני שאנחנו מגישים ריפוי לאלה שלאמונתנו זקוקים לריפוי, אנחנו חייבים לשאול האם זה מה שהם רוצים, כי נורא ככל שזה עלול להישמע, לא כולם רוצים ריפוי או להירפא, והם ילחמו בכם בכל כוחם אם תנסו להעניק להם ריפוי שהם אינם מוכנים לקבל.
כפי שאנו מעניקים ריפוי לאנשים כואבים, סובלים ושחייהם מוגבלים על ידי נוכחות הפחד והכאב שלהם מתוך הכוונה הטובה ביותר, כאשר אנו מעניקים ריפוי לאנשים שלא ביקשו אותו, שלא רצו בו ושאינם מוכנים אליו, מדובר ביהירות רוחנית ובמניפולציה אנרגטית. כן, אפילו אם אתם יודעים שהם ״על הקרשים״, אם תנסו להרים אותם לפני שהם מוכנים לקום בעצמם, הם יסלקו במכה את כף ידכם המושטת ויאמרו לכם לעזוב אותם לנפשם. למה?
כיוון שלא מהריפוי הם מפחדים, אלא ממה שיקרה להם ברגע שירפאו. הם מרגישים עוצמתיים יותר במצבם הנוכחי, שהוא אזור הנוחות שלהם, מאשר במצב הריפוי, שהוא לא רק אזור אי-הנוחות שלהם, הוא גם לחלוטין לא מוכר ומעט מפחיד. אנשים מסוימים מועצמים על ידי הכאב שלהם, גם אם זה לא הגיוני בעיניכם, והם מתקרקעים באמצעות הכאב והתוהו ובוהו שעמם הם בוחרים לחיות. אם תנסו לשנות זאת, הם ילכו לאיבוד, יחדלו להיות מקורקעים, יהיו מבולבלים ובטריטוריה מפחידה ובלתי מוכרת. לפני שאנשים מסוימים יכולים לקבל ריפוי, עליהם למצוא מקור העצמה חדש שיחליף את המקור (המלא בכאב) שבו הם משתמשים כעת. גם אם הוא לא מביא להם שלווה ושמחה, הוא עדיין המקום שבו הם מרגישים בנוח והם לא רוצים לוותר עליו עד אשר יהיו מוכנים לכך.
זה לא חייב להיות הגיוני או מובן, משום שמדובר בחלק מהקבלה ואי השיפוט שאנו חייבים להעניק לאנשים אחרים שעה שאנו משלימים את מסע הריפוי שלנו. אחת הסיבות בגינה אנו רוצים בריפוי של אנשים מסוימים היא הקרמה האישית שלנו ואנו מאמינים שכאשר נרפא אותם נזכה בסגירת מעגל ונוכל להמשיך קדימה, חופשיים מהקרמה. אבל זה סדר היום שלנו והוא מבוסס על כמה הנחות מוטעות:
- שכל אדם צריך לקבל ריפוי וסגירת מעגל בדרך מסוימת כדי שהקרמה תסתיים,
- שאנו אחראים לריפוי של אנשים אחרים,
- שרק משום שאנו יודעים שלאנשים כואב, אנו מניחים שהם רוצים להירפא,
- שאנו חייבים להיות המרפאים שלהם ולכן אנו פוגשים בהם, וגם:
- שכל השותפים הקרמתיים שלנו חייבים להירפא באותה דרך כדי שתתרחש סגירת מעגל קרמתית.
כפי שכתבתי ב״להתעלות אל הנסים – נתיב המאסטריות הרוחנית״, ״קרמה דומה לריקוד וכאשר אחד השותפים מפסיק לרקוד, ריקוד הקרמה מסתיים״. כעת יש לנו הזדמנות לסיים את הקרמה, שהייתה תכלית מחזור הנשמה הזה ואנו נמצאים בנקודת מפנה זו עכשיו. הריקוד הקרמתי מסתיים כאשר אנו בוחרים לזוז ממנו, לא כאשר הגשמנו סוף סוף את משימת הריפוי המוחלטת הרצוייה שלנו. אז האדם האחר ימצא לעצמו שותף קרמתי חדש או יחליט להפסיק לרקוד גם הוא. איננו אחראים להחלטה זו, וגם אין לנו כל שליטה עליה.
האם אנו מוכנים לשחרר את הצורך שלנו בריפוי ולהניח לכל האחרים להירפא בזמנם שלהם, בקצב שלהם, וכאשר הם מוכנים לכך? האם נוכל להיות משואות אור להקרין את פוטנציאל הריפוי על נתיב האנשים, כדי שיוכלו לראותו כאשר הם מוכנים, או האם נמשיך להיות עובדי אור, נשאף לרפא עולם, בשל הפחד שלנו מפני נוכחותה המתמשכת של הקרמה, על ידי הגשת ריפוי לאנשים שאולי זקוקים לו, אבל שלא רוצים בו או לא מוכנים לקראתו? הגיע הזמן לאפשר לקרמה להיות נחלת העבר לו היא שייכת ולסלול את הנתיב הבריא והשלם לפרדיגמות חדשות שלכולם יש גישה אליהן, כאשר הם מוכנים להירפא, על ידי מתן דוגמה אישית לחיים שמחים, עליזים, בריאים ושלמים, כדי שהאנשים האחרים יוכלו לקבל החלטה זו בעצמם, כאשר הם מוכנים להתעצם בעזרת דרך הוויה חדשה החופשייה מקרמה ומכאב.