מאת: סטיב ד׳לאנו גרסיה

תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©

מי ייתן ולעולם לא תשובי למקומות האפלים שמהם נלחמת קשה כל כך לצאת. מי ייתן וכפות רגלייך יזכרו את מחירו של כל צעד, את האופן שבו הקרקע חתכה והאוויר הפך דליל, את הדרך שבה נשאת את שמך כלהבה קטנה חפונה בשתי כפות ידייך. לא גררת את עצמך מבעד לילות שלא היו בהם דלתות רק כדי להיות מנומסת כלפי הצללים. לא אספת את החתיכות שלך רק כדי להחזירן לרצפה. לא זחלת מבעד לאותה אש רק כדי לבקש מהעשן רשות לנשום.

מי ייתן והדלתות שסגרת יישארו סגורות, גם כאשר הבדידות נוקשת בקול מוכר. מי ייתן והגשרים ששרפת יוותרו אפר, גם כאשר הנוסטלגיה מתחזה לאהבה. מי ייתן והמפות הישנות ידהו, הנתיבים הישנים יאבדו את כוחם והחדרים הישנים ישכחו את הניחוח שלך. פעם היית שם כאורחת, כעת את שורדת ושורדות אינן מזכרות. הניחי לעבר להיות מדינה שאין אליה טיסות חוזרות, רק כמה גלויות בלויות שמזכירות לך מדוע עזבת.

מי ייתן וגופך יישמר את החכמה שמוחך מנסה להתמקח עמה. מי ייתן וחזך יזכור כיצד נפתח בפעם הראשונה שבחרת בעצמך. מי ייתן וריאותייך ייזכרו כיצד האמת הייתה הקלה רכה ומשתוממת, לאחר שנים שבהן בלעת את שתיקתך. מי ייתן וכפות ידייך ידעו את משקל ערכך העצמי ויסרבו להחזיק במה שמכאיב. יהיו ימים שבהם הזיכרון יקרין את סרטיו והאולם יחשיך. מותר לך לקום, לצאת לפני הסוף, לבחור באור המבואה על פני נוחות הכאב המוכר.

מי ייתן ותברכי את הילדה שנותרה בחיים בהריסות – את אומץ לבה הקטן, את הנסים המבולגנים שלה, את פעימת לבה העקשנית שהמשיכה לנקוש על הקיר בתחינה לחילוץ. אל תחזירי אותה לסיים שיעור שכמעט הביא לקצה. הניחי שמיכה על כתפיה. נשקי למצחה. אמרי לה שעכשיו המפתחות אצלך. אמרי לה שדלתות פתוחות, היכן שפעם החלונות היו ממוסמרים. אמרי לה שהיא יכולה לישון מבלי להותיר עין אחת פקוחה על הסערה.

מי ייתן ותבני חיים שהחשכה לא יכולה לרהט. פתחי את החלונות לרווחה אל בקרים שפעם חשבת שלעולם לא תראי. טאטאי את הרצפות ופני מקום לריקודים, גם בימים שבהם צער יושב בכבדות על הכיסא ליד החלון. ערכי שולחן שבו הגבולות הם הצלחות ורכות היא הלחם. תלי פעמוני רוח עשויים מצחוק, כדי שמשב הרוח הקטן ביותר יוכל להזכיר לך שהאוויר שייך לך עכשיו. בדמעות שהשקו את גנך, הזיני את עצמך במתיקות שפעם האמנת שאינה מיועדת לך.

מי ייתן וה״לא״ שלך יהיה שער עליו חרוט שמך באותיות זהב, ומי ייתן וה״כן״ שלך יהיה שער דרכו יכולה רק האהבה להיכנס. מי ייתן ומפתני ביתך יהיו איתנים וחמלתך עמוקה, אך לעולם אל תבלבלי בין הצלה לבין שיבה. כאשר קולות ישנים קוראים לך בכינוי ישן שהשארת מאחור, אל תעני מתוך הרגל. יש לך שם חדש, והוא נשמע כמו חופש. יש לך כתובת חדשה, והיא נראית כמו בוקר.

מי ייתן ותשמרי את הטקסים הפשוטים שעזרו לך לטפס – מים, שינה, אוכל מזין, חברים ישרים, מילים שלא פוצעות את פיך, שקט שלא מעניש את לבך. הניחי לגבולות שלך להיות מגדלור, לא חומה: מוארים מספיק כדי לאפשר את המיועד לך, ברורים מספיק כדי להרחיק את מה שלא. בטחי בשלווה שהרווחת ביושר. שמרי עליה כמו על חיה קטנה עליה את מגינה, גם כאשר הרעש מתחפש לחשיבות ומנסה לקחת אותה ממך.

בימים שבהם הנתיב הופך מטושטש והשמיים מתכהים, הושיטי יד לכיסך ומצאי את גפרור אומץ לבך. הציתי אותו על צור אמונתך. ראי כיצד אפילו ניצוץ של אור מרחיק את הזאבים אל קצה היער. זכרי את כל הדברים ששרדת: לילות ששכחו את השחר שלהם, חדרים שבהם האוויר הרגיש כפרידה, שעות שחצבו את שמך עד העצם, ועדיין את קמת. החושך קפץ את אגרופו; את פתחת את כף ידך. העולם אמר ״היעלמי״, את אמרת ״ראה כיצד אני חיה״.

מי ייתן ותשאירי מאחור כל סיפור שמנסה לקפל אותך בחזרה לצורת הכלוב הישן שלך. מי ייתן ותנצחי באמצעות האהבה כל פחד שמכנה את עצמו שומר, אך הוא למעשה סוהר. מי ייתן ותלבשי את הצלקות שלך כאילו היו קבוצות כוכבים – עדות למרחק שעברת, לא הזמנות לחזור. וכשהרוח תישא אליך את ניחוחות אתמול – מוכרים, כואבים, כמעט מתוקים – מי ייתן ותפני את פניך אל האופק ותברכי אותם מבלי לסובב את גופך לאחור.

מעל לכול, מי ייתן ולא תשכחי אף פעם מדוע עזבת. כיוון שחייך אינם חדר חשוך שבו את לוחשת התנצלויות על קיומך. חייך הם דרך שטופת שמש ושמיים רחבים, נפעמים. הם צליל קולך האמיתי, יציב, רך ובטוח, הקורא לך הביתה. מי ייתן ולא תחזרי אף פעם למקומות האפלים שמהם נאבקת לצאת בכל כוחך. מי ייתן ולעולם לא יהיה עלייך לעשות זאת. מי ייתן והאור שלמענו שפכת את דמך יהפוך לאור שלזוהרו את חיה, ומי ייתן ויהיה זה אור שתשאירי דולק עבור כל אישה שמגששת את דרכה באפלה.