מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום מאנגלית: סמדר ברגמן
״אֵבֶל הוא כאב קשה מנשוא. אֵבֶל לא מתרחש רק כאשר מישהו מת. כאשר מערכת יחסים מתפוררת, אתם מתאבלים. כאשר הזדמנויות מתפרקות, אתם מתאבלים. כאשר חלומות מתים, אתם מתאבלים. כאשר מחלה מחבלת בכם, אתם מתאבלים. ולכן אחזור על כמה מילים שכבר אמרתי בעבר; מלים כה עוצמתיות וכנות שהן חודרות מבעד ליהירות של כל אידיוט שאי פעם זלזל באֵבֶל: ׳יש דברים בחיים שלא ניתן לתקן. ניתן רק לשאת אותם׳״.
טים לורנס (״לא לכל דבר יש סיבה״).
אני אוהב את המילים החכמות של טים לורנס, ואת הציטוט של מייגן דיווין בסופן: ״יש דברים בחיים שלא ניתן לתקן. ניתן רק לשאת אותם״.
אני רוצה לומר כמה דברים מה המשמעות של תמיכה בעת טרגדיה. כאשר אנו חולים, פצועים וכואבים, חווים ניפוץ של החיים הישנים, אנו עלולים להרגיש פגיעים מאוד, חסרי אונים ולהשתוקק לתשובות, לפתרונות. בייאושנו, אנו יכולים להימשך לאנשים בעלי ביטחון עצמי – רופאים, מאסטרים, מרפאים, תרפיסטים, גורואים – שדומה שיש בידם את הריפוי, התשובות, התיקון, הפתרונות, התרופות ושיקויי הקסם. לפעמים אנו יכולים להרגיש שמדובר בשאלה של חיים ומוות, החיפוש הזה אחר הקלה, אחר דרך לשרוד את היום… או רק כדי לנוח לרגע מהכאב הפיזי.
במצב חלש, חסר הגנה, לא מקורקע ומפחיד שכזה, אנו עלולים להפוך בקלות למטרות עבור אלה שמנסים לדחוף לראשינו את האמונות, התיאוריות והדוגמות שלהם.
״גזלייטינג״, בפשטות, מתרחש כאשר אדם או קבוצת אנשים הפועלת ככת, מתפעלת אתכם וגורמת לכם להטיל ספק במציאות, בתפיסות, בחוויות, בזכרונות ובתחושות מיד–ראשונה שלכם, גורמת לכם לבטל את תחושות הבטן החזקות שלכם.
בנוכחות מניפולציה שכזאת, אתם הופכים מבולבלים לגבי האמונות העמוקות ביותר שלכם, ומתחילים להטיל ספק במצפן הפנימי שלכם. אתם מרגישים מסוחררים, מטושטשים, מעורערים, אבודים ובודדים. גזלייטינג עושה זאת – במודע או שלא במודע – כדי לערער אתכם ולהעניק להם שליטה בכם, ובסופו של דבר, לגרום לכם להיות תלויים בהם. הם משחקים את הגורו ואתם החסידים, הם ״יודעי–הכול״ העוצמתיים ואתם הילדים חסרי הידע, הם ״הקוסם מארץ עוץ״ ואתם, דורות׳י.
הם עושים זאת כדי לברוח מהכאב, הפחד והבושה האישיים שלהם ומהיעדר תשובות.
בני משפחה אולי לא יאמינו לנו כאשר נגיד להם שכואב לנו בגוף, או שיש לנו תחושות לא נוחות או מפחידות, או כאשר אנו מרגישים עייפים וחולים. הם יכולים לנסות לשכנע אותנו שאנחנו סתם עצלנים, או מחפשים תשומת לב, או מנסים לעשות עליהם מניפולציה או מרוכזים בעצמנו. ״לא באמת כואב לך, זה הכול בראש שלך! את כל כך אנוכית! למה את לא חושבת על הכאב שלי לפעמים!״
מורים רוחניים אומרים לנו אולי שאנו ״בוראים״ את המחלה שלנו, מגשימים את הסרטן שלנו, שהבאנו על עצמנו את מחלת הלב, הריאות או הכליות, את הזיהום,
שהגשמנו מחלה לכדי הוויה באמצעות תת המודע שלנו.
הם עלולים לטעון שהכאב או הצרה שלנו אינם אמיתיים, זהו רק האגו המפוחד שלנו שמחפש אישור, זה רק הלב הסגור שלנו וההתנגדות לחיים המתגשמים בגוף, זו רק אשליה. ואם פשוט ניכנע, אם רק ״נהרוג את האגו״ או ״נאמץ מודעות טהורה״, או נמדוט מספיק עמוק, או נשחרר מספיק את הגוף, נהיה בריאים שוב.
״אנשים ערים לחלוטין אף פעם לא חולים!״
אחרים – מרפאים, תרפיסטים, ידידים, משפחה, שתכופות יש להם כוונות טובות, אף על פי שלא תמיד – יכולים לומר לנו שאנו חולים פשוט בגלל שאנו מדחיקים את הרגשות, או ש״המחלה״ שלנו היא בכלל לא ״מחלה״, היא דבר טוב, דבר נפלא, שנועד להתרחש, ושהכול רק התגשמות של טראומה לא–מעובדת או חיים שלא חיינו, וכאשר נתחבר לילדות המודחקת שלנו או לתחושות שקדמו לילדות, ונתמודד סוף–סוף עם בעיות הליבה שלנו, כל התסמינים יעלמו כבמטה קסמים.
״אתה חולה בגלל טראומת הילדות הלא–מעובדת שלך. זו מערכת היחסים הרעילה שלך עם אימך… עליך להתחבר לזעם שלך כלפיה עכשיו!״
״המחלה שלך היא מבחן של היקום! עליך לאמץ אותה! זה חלק נפלא ממסע הריפוי שלך״.
אלה הם רעיונות פשטניים ומשכנעים. ואין לי ספק שמתן ביטוי לרגשות מודחקים, מציאת משמעות בסבל וריכוך הכאב שלנו הם חלק גדול מתהליך הריפוי עבור אנשים מסוימים.
אנשים דתיים יכולים לומר לנו שהמחלה היא עונש מאלוהים, או שאנו חווים את השפעות הקרמה, או שחטאנו בגלגולים קודמים ולכן ״מגיע״ לנו לחוות טרגדיה זו בחיינו בדרך כלשהי. גם רופאים יכולים לאבחן אצלנו מחלות מסוימות, מצבים פיזיים או פסיכולוגיים, ולתת לנו את הפרוגנוזה שלהם, ולומר לנו שדעתם היא האמת האובייקטיבית, המוחלטת והבלתי מעורערת. (ואין לי שום דבר נגד הרפואה המערבית.)
הנקודה היא, מהי האמת שלכם?
באיזה נתיב אתם הולכים?
מי מחזיק בתשובות עבורכם?
קיימות עדשות רבות כל כך, דרכן אפשר לראות את הגוף, כאביו, מכאוביו, חוסר האיזון והמגבלות שלו. ישנם אנשים רבים כל כך שמציעים נקודות מבט רבות כל כך, בייחוד בימים אלה. חיבור הגוף והנפש הוא מסתורי באמת, ללא ספק. אבל האמת היא… אף אחד לא באמת יודע את האמת! לכל הפחות, את האמת שלכם. אף אחד לא באמת מכיר את האמת העמוקה ביותר שלכם. יכול להיות שתלכו לרופא מהשורה הראשונה בלונדון או בניו יורק, והוא יאבחן אצלכם ״מחלה״ מסוימת… ויתברר שהוא טועה. יכול להיות שתלכו למומחה לטראומה שמשוכנע לחלוטין ששורש הסרטן או העייפות או הדיכאון או הכאב הכרוני שלכם טמון ברגש מודחק… אבל יתברר שהוא שוגה, טועה, מפספס, לוקה בוודאות מצמצמת. יכול להיות שתלכו למורה רוחני שפשוט ״יודע״ שהמחלה שלכם היא מתנה נפלאה מהיקום, או ״סימן״ שהגוף שלכם מוכן לשלב ההארה הבא או לשלב הבא בהתפתחות הרוחנית… ויתברר שזו טעות מוחלטת.
הנקודה היא שכל אדם עמו תדברו יהיה בעל נקודת מבט שונה על המתרחש בגופכם ובנשמתכם.
הכנים שבהם יקחו אחריות כלפי נקודת המבט שלהם, יחלקו בענווה את מה שעזר להם, אבל יודו שבסופו של יום, הם לא יודעים בוודאות מהו הנתיב הנכון עבורכם. הם ייקחו בעלות על ההשלכות שלהם. הם יעניקו לכם את הסמכות והריבונות והחופש, ויכירו בכך שאתם נמצאים במצב פגיע, מפוחד ומחפשים אחר תשובות. הם לא ינצלו אתכם במקום פגיע זה. הם יכבדו את הכאב ואת הנתיב שלכם. הם לא ידברו בשמכם. הם יקשיבו לכם, הקשבה עמוקה. הם יחזיקו בכם בנוכחות. הם יתאבלו איתכם, יבכו איתכם, יכעסו על המצב יחד איתכם. הם לא יבטלו את הערגה שלכם. אתם תרגישו שאוהבים אתכם, שמאמינים לכם, שמבינים אתכם, תרגישו שאתם מוגנים, ומערכת העצבים שלכם תחוש במוגנות הזאת, היא מתוכנתת לעשות זאת.
לרוע המזל, הלא–מודעים יכפו עליכם את נקודת מבטם, יטענו שהם יודעים את האמת האבסולוטית, יגרמו לכם להרגיש רע, שאתם שוגים או אשמים או טיפשים משום שאתם לא מאמינים, לא מצטרפים לכת שלהם, לא רואים אותם כסמכות. על ידי הכחשת המציאות שלכם, כאשר הם סותרים את דבריכם ולפעמים את דבריהם, זורקים לשיחה מידע שקרי או חצאי אמיתות, ומקטינים או ממש מתעלמים מהתחושות, מנקודות המבט, מהזכרונות ומה״תסמינים״ שלכם, הם גורמים לכם בהדרגה לפקפק ברגשות שלכם, במציאות הרוחנית והפיזית שלכם, באמת שלכם ואפילו בשפיותכם… עד אשר אתם תלויים בהם לחלוטין, נפלתם בשבי קסמם, הפכתם לחסידי הגורו, ל״חולה״ חסר אונים, מוכנים לעשות ולהיות ולהאמין לכל דבר שהם אומרים, מדחיקים את האֵבֶל, הזעם והאמת שלכם. בתמימותכם הגדולה, ויתרתם על עוצמתכם.
רופאים יכולים להיות מנהיגי כת. מורים רוחניים יכולים להיות מנהיגי כת. פסיכותרפיסטים, מומחים לטראומה, מרפאים, מאמנים, חברים ובני משפחה יכולים להיות מנהיגי כת, מבלי להבין זאת בכלל.
בכל הקשור למסתורי הגוף והנפש, אף אחד לא יודע מה הכי טוב… עבורכם.
כפי שניטשה אמר: ״אין זה משנה עד כמה אנו חושבים שאנו ׳צודקים׳, כולנו לא מושלמים, ו׳אנושיים׳, כל כך אנושיים…״.
כאשר מישהו עושה לכם גזלייטינג, קרוב לוודאי שתרגישו שאתם משתגעים. תרגישו לא בטוחים, לא יציבים, מעורערים, סחרחרים, שאינכם יודעים עוד במה להאמין, שכל חייהם היו שקר, שאינכם יכולים עוד לבטוח בחושים או באינטואיציה העמוקה ביותר שלכם. אתם תתהו אם משהו מכל הדברים שראיתם או שהרגשתם או שחשבתם או שסברתם, היה אמיתי.
אבל אתם לא משוגעים. אתם פשוט השתקתם את השאגה שבבטן שלכם, את החלק שלכם שיודע, ואפשרתם להשלכות של מישהו אחר להפוך למציאות שלכם. (חלק בכם רוצה להאמין שמישהו אחר יודע את האמת. ברור! אתם רוצים להשתפר. אתם רוצים להבריא. אתם רוצים להרגיש בטוחים. אתם כה תמימים. אין כאן האשמה. יבורך לבכם התמים!)
אני לא אומר לכם לא לבטוח באף אחד, או מציע שכולם מנסים לתפעל אתכם או לשגע אתכם. אני לא אומר שלאנשים מסוימים אין תשובות עבורכם, או לכל הפחות שיטות מסייעות, תרפיות, תרופות, טיפולים, תובנות וכן הלאה. אני לא אומר שאין לכם תקווה, ואני לא אומר לכם לנסות כל שיטת ריפוי שאומרים לכם לנסות.
אני לא אומר שנסים לא מתרחשים בכל יום ויום.
אני אומר שיום אחד, לאחר זמן ואינטגרציה, תתחילו למצוא את המשמעות האישית העמוקה שלכם, ואפילו נקודת מבט ותכלית, בטרגדיה הנוכחית שלכם.
אני פשוט מזכיר לכם להיות נאמנים לעצמכם. לבטוח בהתנסות האישית העמוקה ביותר שלכם, אפילו אם היא כואבת. אני מזכיר לכם להקשיב לתחושות הבטן שלכם, בכל צעד ושעל, אפילו אם אתם חלשים, עייפים, למודי אֵבֶל ותשושים מהמסע. להקשיב… כאילו חייכם תלויים בכך, כיוון שזה נכון.
אפילו אם גורמים לכם להרגיש שוגים או נאיבים או משוגעים בשל כך.
אפילו אם הם צוחקים עליכם ולועגים לכם כאשר אתם הולכים בנתיב האישי שלכם.
אפילו אם אתם מתרחקים מהתקוות השקריות והבטחות האוּטוֹפְּיָה והבריאות המושלמת, ושוקעים עמוק אף יותר בלא ידוע האפל והפראי.
מחלה אינה חולשה.
סבל אינו מביש ואינו סימן לכישלון.
כפי שידעו כותבי המחזות היווניים הדגולים – טרגדיה וחוסר מזל, מחלה וכאב, יכולים להיות מנת חלקו של כל אחד, בכל עת.
אף אחד מאיתנו אינו חסין, אף אחד מאיתנו אינו מוגן מ״רצון האלים״, והיוהרה שלנו תירמס בסופו של דבר.
לאגו אין סיכוי לשלוט בתוהו ובוהו של הקיום היחסי.
לפעמים פשוט אין תשובות. אין.
לפעמים שום דבר לא הגיוני יותר.
לפעמים עלינו פשוט להתאבל.
ולכעוס על האלים.
ולהתמודד עם העתיד, באומץ, ללא תשובות.
ידידיי, בטחו בתחושות הבטן שלכם, באינטואיציה שלכם, בידיעה שלכם, בלב העמוק שלכם – אלה הם האורות הפנימיים שלא יכולים למות.
