מאת: סטיב ד׳לאנו גרסיה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
כאשר אתם מכחישים את הסיפור שלכם, אתם לא הופכים אותו לקטן יותר. אתם הופכים אותו לשקט יותר, ותכופות הדבר גרוע אף יותר. סיפור שקט לא נותר בנימוס בעבר, הוא מתחיל לפעול כספר חוקים בלתי נראה ביחס לחייכם. הוא מספר לכם מה אתם חייבים לקבל, מה אסור לכם לבקש, מה אתם חייבים לסבול מבלי להתלונן ומה אתם חייבים להעמיד פנים שלא פגע.
הכחשה היא לא בחירה ניטרלית. זו ההחלטה להניח למה שאירע לכם להמשיך לדבר עבורכם, ללא רשותכם וללא הגנתכם.
האמת הקשה היא שכאב דומם לא הופך לא–מזיק עם הזמן. הוא הופך מאורגן. הוא לומד את סדר היום שלכם, את הטריגרים שלכם, את רגעי החולשה שלכם, את הערבים הבודדים שלכם, את ימי הנישואים שלכם, את מפגשי המשפחה שלכם, את מקום העבודה שלכם, את מערכות היחסים שלכם. הוא ממתין לרגע שבו אתם עייפים, לרגע שבו אתם מנסים להיות אמיצים, לרגע שבו אתם סוף סוף מצליחים, ואז הוא מושך אתכם חזרה באמצעות תחושה שאינכם מסוגלים להסביר. אתם מכנים זאת חרדה, מצב רוח, סטרס, פיוז קצר או שבוע גרוע. תכופות זה העבר שלכם שדורש תשומת לב, כיוון שהתעלמתם ממנו יותר מדי זמן.
ההכחשה גם מלמדת אתכם לא לבטוח בעצמכם. אם אתם אומרים ללא הרף: ״זה לא היה כל כך גרוע״, כאשר הגוף שלכם זוכר שכן היה כל כך גרוע, אתם מתחילים לחיות בחוסר הסכמה פרטי עם ההתנסות האישית שלכם. אתם לומדים לנתח יתר על המידה כל רגש, להתנצל על כל גבול, לפקפק בכל אינסטינקט. קל לתפעל אתכם, כיוון שלמדתם כיצד לבטל את אותות האזהרה האישיים שלכם. האנשים שפגעו בכם לא צריכים כלל להיות נוכחים, ההרגל של מזעור מה שהם עשו הופך לקול הפנימי שלכם, חוזר על התירוצים שלהם באמצעות קולכם.
יש עוד אמת שאנשים לא אוהבים לומר בקול רם: הכחשה יכולה להגן על האנשים שפגעו בכם יותר מכפי שהיא מגנה עליכם. היא שומרת על השקט במסגרת המשפחה, תוך כדי כך שהיא מותירה אתכם לא מוגנים. היא שומרת על ניקיון שמם של אחרים, תוך כדי כך שהיא משאירה אתכם בתוך הכאוס. היא מותירה את החדר רגוע, שעה שעולמכם הפנימי מתפרק ללא עדים. אתם לומדים להיות נוחים. אתם לומדים לחייך על פי אות. אתם לומדים לבלוע את מה שממשי כדי שאחרים לא יאלצו להתמודד עמו. ועל העסקה הזאת, אתם משלמים באמצעות כוח החיים האישי שלכם.
סיפורים שלא נלקחה עליהם בעלות לא רק כואבים, הם מעצבים את הבחירות שלכם. הם יכולים לדחוף אתכם אל מערכות יחסים שבהן עליכם להרוויח חביבות בסיסית, כיוון שחלק שלכם חושב שיש לשלם על אהבה באמצעות סבל. הם יכולים למשוך אתכם אל הכאוס, כיוון שהשקט מרגיש לא מוכר, אפילו חשוד. הם יכולים לגרום לכם לרדוף אחר אישור כאילו היה חמצן, או להימנע מקרבה כיוון שקרבה הגיעה פעם בליווי סכנה. הם יכולים לגרום לכם לשלוט בהכול, או לוותר על הכול, אבל בכל מקרה, אתם לא באמת חופשיים. אתם מגיבים, לא חיים.
לקיחת בעלות על הסיפור שלכם מתחילה ברגע שבו אתם מתחילים לנהל משא ומתן עם המציאות. כאשר אתם אומרים, בברור וללא דקורציה, ״זה קרה״. לא ״אולי אני מגיבה באופן מוגזם״, לא ״אנשים אחרים סבלו יותר״, לא ״אני צריך להיות אסיר תודה״, לא ״זה הפך אותי לחזקה יותר אז זה בסדר״. לקיחת בעלות על הסיפור שלכם היא סירוב לכסות במעטה מנומס משהו שלא היה מנומס. היא לקרוא בשם לפגיעה מבלי לדלל אותה, היא לכנות בשם את ההשפעה שלה ללא תחושת בושה על כך שאותה פגיעה הותירה בכם סימנים.
וכאן זה מתחיל להיות מפחיד, כיוון שלקיחת בעלות לוקחת מכם את נוחות העמדת הפנים. היא לוקחת מכם את התפקיד ששיחקתם במשך שנים: האדם הקל, האמין, החזק, זה שאף פעם לא עושה בלגן. היא יכולה לקחת מכם מערכות יחסים מסוימות, משום שאנשים מסוימים מרגישים בטוחים בחברתכם רק כאשר אתם שקטים וקטנים. היא יכולה לקחת מכם את הפנטזיה שאומרת שאם תתנהגו באופן מושלם, העבר יעניק לכם סוף סוף שלווה. לקיחת בעלות על הסיפור שלכם משמעותה לקבל שמה שקרה לכם היה שגוי, שלא היה אמור לקרות אף פעם וששום מידה של מצויינות מצדכם לא תהפוך את מה שאירע לדבר מקובל.
לקיחת בעלות לא מוחקת את העבר. היא לא משכתבת את מה שאירע. היא לא מחזירה את מה שנגנב, או מחזירה את השנים שהקדשתם להישרדות במקום לחיים. היא לא מאלצת אנשים שמסרבים לקחת אחריות להתנצל, היא לא מבטיחה צדק. היא לא הופכת את האבל שלכם ל״פרודוקטיבי״. היא פשוט גורמת לכם להפסיק לשלם היום על האתמול. היא גורמת לעבר להפסיק לצבור ריבית על חוב שלא אתם יצרתם.
כאשר אתם לוקחים בעלות על הסיפור שלכם, האחיזה שלו מתרופפת בדרכים מעשיות. אתם מתחילים להבחין מתי אתם מתכווצים, אתם מתרגלים שהייה בהווה. אתם מתחילים לשמוע את השקרים הישנים, אתם בוחרים לא לציית להם. אתם לומדים שגבול אינו אכזריות, שאמירת ״לא״ אינה התקפה, שבקשה ליחס מכבד אינה תחנונים. אתם מספיקים לבלבל פָמִילְיָארִיּוּת עם מוגנות. אתם מפסיקים לקרוא לנטישה עצמית ״אהבה״. אתם מתחילים להתייחס לצרכים האישיים שלכם כאמיתיים, לא כאי נוחות.
ויש סוג מסוים של אבל שמגיע כאשר אתם מספרים לעצמכם סוף–סוף את האמת: התאבלות על האדם שיכולתם להיות אילו היו מגנים עליכם, מקשיבים לכם, מאמינים לכם ואוחזים בכם בדאגה. האבל הזה יכול להיות דומע וגולמי, כיוון שהוא לא עוסק רק במה שאירע, הוא עוסק גם במה שלא אירע. הנחמה שלא קיבלתם. הילדות שלא הייתה לכם. הביטחון שהיה אמור להיות זכותכם הבסיסית והצודקת. לקיחת בעלות על הסיפור שלכם משמעותה שאתם מאפשרים לעצמכם לחוש באובדן מבלי לנסות להקטין אותו באמצעות צחוק או לבטל את קיומו באמצעות רציונל.
זה הסיום שאתם מקבלים כאשר אתם לוקחים בעלות: לא עבר נקי, לא זיכרון נטול כאב, אלא הווה ששייך לכם. הסיפור נותר אמיתי, אבל הוא כבר לא המפקד. אתם מפסיקים להציג את עצמכם באמצעות הפצעים שלכם. אתם מפסיקים לחיות כעדות למה שמישהו אחר עשה. אתם הופכים לאדם שמחליט מה הדבר הבא שיקרה, בעיניים פקוחות ובסירוב יציב לשקר לעצמכם שנית. ואפילו אם הקול שלכם רועד, אפילו אם אתם בוכים כשאתם אומרים זאת, אפילו אם כואב לכם להודות עד כמה זה כואב, הרגע שבו אתם לוקחים בעלות על הסיפור שלכם הוא הרגע שבו אתם מפסיקים להיות מוגדרים על ידי מה שנעשה לכם, ומתחילים להיות מוגדרים על ידי מה שאתם בוחרים לעשות עם החיים שעדיין שלכם.
אני מצרפת כאן חמש הצהרות חיוביות בהשראת המאמר (כתוב בלשון נקבה, אך מיועד לשני המינים):
- אני הבעלים של הסיפור שלי – אני מפסיקה להכחיש את העבר שלי ובוחרת לומר בבירור: ׳זה קרה׳. כשאני לוקחת בעלות על האמת שלי, אני מפסיקה לשלם היום על חובות האתמול ומתחילה לחיות באופן חופשי.
- הגוף והאינסטינקטים שלי הם מצפן נאמן – אני בוחרת לבטוח בעצמי ובתחושותיי. אני מפסיקה לבטל את אותות האזהרה או להתנצל על הגבולות שלי. הצרכים שלי אמיתיים והם ראויים למקום ולכבוד.
- לא תפקידי להגן על מי שפגע בי – אני משחררת את התפקיד של ׳האדם הנוח׳ ששומרת על השקט עבור אחרים. אני בוחרת להגן על עולמי הפנימי ועל כוח החיים שלי, גם אם זה אומר שעליי להפר את השתיקה.
- ההווה שלי שייך לי בלבד – הסיפור שלי הוא חלק ממני, אבל הוא כבר לא ׳המפקד׳ שלי. אני מפסיקה להגיב לעבר ומתחילה לחיות את ההווה, מתוך בחירה מודעת ובעיניים פקוחות.
- אני מגדירה את עצמי מחדש – אני כבר לא מוגדרת על ידי מה שנעשה לי, אלא על ידי מה שאני בוחרת לעשות עם חיי. אני נותנת לעצמי רשות להתאבל, להרגיש ולהתפתח למי שאני באמת.
