מאת: אלכס מיילס
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן
אנשים שגדלו בבתים שבהם אף אחד לא אמר אף פעם: ״טעיתי״ או ״בוא נדבר על זה״, למדו בשלב מוקדם מאוד שמתח הוא משהו שעליהם לשאת, ולא משהו שיש לדבר עליו ולהבהירו.
אולי הורה היה צועק, ואז מתנהג כאילו כלום לא קרה. אולי דלת נטרקה, נאמרה אמירה מעליבה ודוקרת, ואז דממה.
ללא התנצלות.
ללא הסבר.
רק אוכל על השולחן, כאילו הכול בסדר.
למדתם לשבת עם הכאב בחזה, הגוש תקוע בגרון, והעמדתם פנים שהכול בסדר.
לא שאלתם שאלות.
לא קיבלתם תשובות.
צפיתם במבוגרים שסביבכם נמנעים מקבלת אחריות, מכחישים את חלקם או מטילים עליכם את האשמה.
יכול להיות שניסיתם פעם לדבר ואולי התעלמו מכם, השתיקו אתכם או אמרו לכם שאתם מגזימים. אז הפסקתם לבקש בהירות. אבל הצורך בה אף פעם לא עזב את גופכם.
עכשיו, כבוגרים, מערכת העצבים שלכם עדיין מתכווצת כאשר דבר–מה מרגיש לא פתור. אתם משתוקקים לסגירת מעגל, אתם מנסים לדבר על הדברים, לתקן את האנרגיה, לוודא שאף אחד לא כועס. אתם מסבירים את הטון שלכם, את הכוונה שלכם, כל צעד שלכם.
אתם נכנסים לפניקה כאשר מישהו משתתק. אתם חוששים שמשהו אינו כשורה. אתם מרגישים זאת בחזה שלכם,
בבטן שלכם,
בנשימה שלכם.
ועד אשר העניינים מסתדרים, המחשבות שלכם לא מפסיקות להתרוצץ.
כל זה התחיל בבית שבו בלגן רגשי אף פעם לא נוקה.
היכן שהאהבה לא כללה תיקון.
היכן שהתנצלויות היו נדירות או שקריות, ולקיחת אחריות הייתה בלתי אפשרית.
הותירו אתכם להבין זאת לבד, שוב ושוב.
לכן היום, אתם שולחים הודעות עם הרבה יותר מדי פרטים, רק כדי להימנע מאי הבנות. אתם קוראים הודעות שוב ושוב, תוהים אם אמרתם דבר מה שגוי. אתם משחזרים שיחות בראשכם, מחפשים אחר שינוי בגון הקול או מילה שאולי לא הייתה במקומה.
אתם מנסים להסביר את הצד שלכם בסיפור עוד לפני שמישהו בכלל שואל, כיוון שאתם כבר מתכוננים לתגובה. אתם מתנצלים בזמן שאתם מספרים את האמת שלכם. אתם אומרים: ״לשם הבהרה״, או ״אני מקווה שזה נשמע הגיוני״ משום שבהירות מרגישה בטוחה יותר מהדממה.
אתם שולחים שוב את ההודעה כאשר התגובה משתהה.
אתם מנתחים אתנחתאות.
אתם מרגישים שאתם מהלכים על קצות האצבעות, אפילו עם אנשים שמעולם לא נתנו לכם סיבה לעשות זאת.
אתם דואגים שאתם יותר מדי,
רגשנים מדי,
רגישים מדי – כיוון שכאשר גדלתם, אף אחד לא שאל אתכם איך אתם מרגישים.
הם המשיכו בדרכם, ואתם ישבתם שם מחזיקים במשקל הדברים שלא נאמרו אף פעם.
אתם מנסים לתקן דברים במהירות.
אתם מזדרזים להפיג מתחים, גם אם אתם אלה שנפגעו. למדתם שלהיות צודקים פחות חשוב מאשר להיות בסדר.
השלווה מרגישה דחופה.
אתם משתוקקים לתיקון באופן עמוק כל כך, ובשל כך אתם מעניקים אותו גם כאשר אינכם אמורים לעשות זאת.
כך קורה כשגדלים בבית שבו הקונפליקט תלוי באוויר, אבל מעולם לא קראו לו בשם – בית שבו אנשים טרקו דלתות והתרחקו.
שבו אף אחד לא חזר להסביר,
להחזיק במרחב,
לקחת אחריות.
שבו הרגשות שלכם נערמו בשתיקה.
כיום, הגוף שלכם לא נותן אמון ברגעים לא פתורים. השתיקה לא מרגישה ניטרלית, היא מרגישה כאילו משהו עומד להתרחש, ולכן, אתם עושים הכול כדי להימנע מהתחושה הזאת.
משום שבאותם ימים, אף אחד לא בא לתקן וליישב את הדברים. ולכן עכשיו, אתם מנסים לתקן הכול, לפני שיתפרק לגמרי.
