מאת: אדריאנה גאראי
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
מילדות לימדו אותנו לפחד מהמוות. לימדו אותנו שחיינו כבני אדם נועדו להיות אקט מתמשך של כפרה על חטאינו, ושלאחר המוות, נעמוד למשפט שיקבע אם אנו ראויים להיכנס לגן עדן או שמא נסבול לנצח בגיהינום.
אלוהים מתואר באוזנינו ככוח מעניש, שמשגיח על כל צעד שלנו, שמעניש אותנו על חולשותינו ושדורש מאיתנו לסבול למען ה״גאולה״.
ככל שהאדם מפחד יותר מהמוות ומעונש, כך קל יותר לשלוט בו. ככלות הכול, פחד הוא אחד האמצעים הנוחים ביותר לשימור שליטה. אדם שחי בפחד מאבד בהדרגה את הקשר שלו עם נשמתו ומתחיל לחיות בתחושת אשמה קבועה.
אבל כשאנו בוחרים להתבונן לעומק, אנו מתחילים לראות שהחטא, כפי שלימדו אותנו להבין אותו, לא קיים. יש חוויות, טעויות ושיעורים שהנשמה מתנסה בהם. אבל אין עונש נצחי ואין גיהינום שבו הנשמה מתייסרת בשל החיים שחייתה על פני כדור הארץ.
לאחר המוות, הנשמה לא עומדת למשפט אל מול אל זועם. היא חוזרת לעולם הרוח, אל יקיריה, אל המדריכים שלה ואל מרחב של התחדשות ואהבה. אף אחד לא נוזף בנשמה בשל טעויותיה, אף אחד לא משפיל או מעניש אותה.
במקום זאת, הנשמה מקבלת הזדמנות להתאושש מהחוויות הארציות הקשות שעברה. מסייעים לה להבין את המקומות שבהם איבדה את דרכה, שבהם פגעה בעצמה או באחרים, ואת השיעורים שהיא עדיין צריכה ללמוד.
אין זה עונש. זהו תהליך של מודעות, הבנה וצמיחה.
הנשמה לא צריכה לסבול כדי לזכות באהבת האלוהים. היא כבר חלק מהמקור.
וחשוב מכול, אף אחד ושום דבר לא מצפה ממנה לשלמות.
כדור הארץ נברא כמקום של התנסות, שבו הנשמה לומדת באמצעות בחירות, רגשות, מכשולים, התקשרויות, פחדים וטעויות. איננו יכולים לחיות חיים אנושיים בלי לעשות טעויות, ואין בכך שום חטא.
אבל המערכת היא שמרוויחה מכך שאנשים חיים במצב קבוע של אשמה ופחד. בהדרגה, אנשים אלה מאבדים את הקשר עם עצמם, עם נשמותיהם ועם החירות הפנימית שלהם. הם מפסיקים לחוש אהבה ומתחילים לחיות בפחד מפני ענישה.
זו הסיבה לכך שדתות כה רבות מבוססות לא על הקשר שבין אדם לנשמתו, אלא על הפרדה. הן מלמדות את האנשים שחייב להיות מתווך בינם לבין האלוהים, יחד עם כללים, פחד, הגבלות ותחושה מתמדת שמשהו בהם אינו כשורה.
קשר אמיתי עם המקור לא נובע מהענשה עצמית קבועה. הוא נובע ממודעות, מאהבה, מכנות פנימית ומהיכולת ללמוד להקשיב לנשמה שלנו.
