מאת: סטיב ד׳לאנו גרסיה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
אישה לא מתעוררת יום אחד ומוצאת את עצמה לפתע חיה חיים קטנים ומחניקים במקרה. הדבר מתרחש באיטיות, באמצעות רשות מתמשכת. באמצעות כל רגע שבו היא מסכימה למה שהייתה אמורה לדחות. בכל פעם שהיא מספרת לעצמה שדי במאמץ מינימלי, שחוסר עקביות הוא דבר מובן, שחוסר כבוד הוא עניין מורכב, שאת ההזנחה ניתן להסביר אם היא סבלנית דיה כדי לשמוע את התירוץ. כך סטנדרטים מתמוטטים. לא ברגע דרמטי אחד, אלא בהחלטות יום–יומיות שקטות שנראות תמימות בעודן מתרחשות. גבול שנדחה. אינסטינקט שנבלע. הרגל שעבר ללא בדיקה. חדר שנותר מבולגן. גוף שהתייחסו אליו כלאחר יד. הבטחה שהיא הבטיחה לעצמה ואז זנחה, כאילו שלמילה שלה עצמה אין כל משמעות. במשך הזמן, ההחלטות האלה מצטברות, ומה שהן בונות אינו נוחות. אלה חיים שמרגישים מזוהמים על ידי כל הדברים מהם היא מפחדת מדי, עייפה מדי או לא מוכנה מדי מכדי להתעמת.
סטנדרטים נמוכים לא סתם משפיעים על מה שהאישה מקבלת מאנשים אחרים. הם משנים את כל מערכת היחסים שלה עם עצמה. הם מלמדים אותה להפוך אדישה למה שאמור להדאיג אותה. הם מאמנים אותה להסתגל לתנאים שמצמצמים אותה באיטיות. אישה עם סטנדרטים שהתמוטטו מתחילה לחיות במצב של פילוג פנימי. חלק אחד שלה יודע שאמורה להיות משמעת רבה יותר בחייה, כבוד רב יותר, בהירות רבה יותר וכבוד עצמי רב יותר. חלק אחר ממשיך לגרור אותה חזרה למה שקל, מוכר ונטול דרישות. הקונפליקט הזה מרוקן ממנה את החיים. הוא מחליש את השיפוט שלה. הוא שוחק את האמון העצמי שלה. הוא גורם לה להיסוס לגבי השאלה מתי עליה לפעול ומתי עליה לעזוב. בסופו של דבר, היא מפסיקה לראות את הסטנדרטים שלה כצורה של הגנה, ומתחילה לראות אותם כאי נוחות. זה המקום שבו הנזק האמיתי מתרחש, כיוון שברגע שאישה מתחילה להתייחס לגבולות שלה כאל אופציה, העולם לומד במהירות לעשות זאת גם כן.
יש משהו מטריד מאוד בקלות שבה נשים רבות לומדות להסכים בשתיקה למה שמבטל אותן. מלמדים אותן להתייחס בהבנה, כאשר עליהן להיות תקיפות. מלמדים אותן להיות גמישות, כאשר עליהן להיות נחושות. מלמדים אותן לשמור על השקט, גם כאשר השקט נבנה על השתיקה, אי הנוחות והביטול העצמי שלהן. משבחים אותן על כושר הסיבולת שלהן, בעת שכל שיש לו ערך עבורן נשבר על ידי מה שהן ממשיכות לשאת. זו אחת מהמלכודות המכוערות ביותר שאליה יכולה אישה ליפול: לבלבל בין סובלנות לבין כוח. אין זה כוח להמשיך לקבל מאמץ חלוש, כיוון שאת מפחדת להיות לבד. אין זה כוח להישאר נאמנה לאנשים, להרגלים או לסביבות ששוחקות את הכבוד שלך. אין זה כוח לקרוא לעצמך אישה מבינה בעת שהסטנדרטים שלך מונמכים בגלוי. כוח הוא לסרב להניח לבדידות שלך, לתשוקה שלך, להיסטוריה שלך או לפחד שלך לבטל את מה שאת יודעת שהוא בלתי קביל.
הסטנדרטים של האישה גלויים בכל חלק בחייה, בין אם היא מודה בכך או לא. הם נראים בדרך שבה היא מטפחת את ביתה, במשמעת שלה לשגרה שלה, באיכות האנשים שלהם היא מרשה להתקרב, במזונות שהיא נותנת לגופה, בשפה שהיא מדברת על עצמה, בעבודה שהיא מפיקה כאשר אף אחד לא מסתכל. סטנדרטים הם לא רעיונות מופשטים. הם חוקים ברורים. הם מושלים במה שנכנס ובמה שנדחה. הם קובעים האם אישה חיה באופן מכוון או מבלה את חיה כשהיא מגיבה לדבר הראשון שמגיע. אם הסטנדרטים שלה חלשים, קל לזהם את חייה. הסחת דעת נכנסת. חוסר כבוד נכנס. עצלנות נכנסת. בלבול רגשי נכנס. תשומת לב זולה נכנסת. וברגע שהדברים האלה משתכנים, הם נשארים מוכלים. הם מתפשטים לכל עבר. הם משפיעים על הבריאות שלה, על הריכוז שלה, על הדימוי העצמי שלה, על הכספים שלה, על מערכות היחסים שלה, על העתיד שלה. אישה שלא מעלה את הסטנדרטים שלה, מוצאת את עצמה בסופו של דבר מוקפת בהשלכות של הדברים להם נתנה רשות מתמשכת.
העלאת הסטנדרטים שלך אינה תהליך רך או נוח. זהו תהליך קשוח. יהיה עליך להפסיק לשקר לעצמך בכל המקומות שבהן הרמייה העצמית הפכה לשגרה. הוא ידרוש ממך לבחון באופן ישיר את ההרגלים שמחלישים אותך, את האנשים שנהנים מהציפיות הנמוכות שלך ואת הרעב הרגשי שממשיך להחזיר אותך למה שנמצא מתחת לכבודך. הוא דורש כנות שאנשים רבים מקדישים את כל חייהם כדי להימנע ממנה.
כיוון שברגע שתעלי את הסטנדרטים שלך, שוב לא תוכלי להסתתר מאחורי בלבול. שוב לא תוכלי להעמיד פנים שלא ראית את הסימנים. שוב לא תוכלי לטעון שהזמן יתקן את מה שהמשמעת שלך מסרבת להתמודד עמו. העלאת הסטנדרטים שלך משמעותה הפיכתך לאישה שפועלת ברגע הראשון שהיא מזהה את הבעיה. משמעותה שאת הופכת נגישה פחות לשטויות, מושפעת פחות ממילים ומוכנה פחות לקיים משא ומתן עם מה שמבזה את חייך. משמעותה להבין שלכל דחייה יש מחיר, ושהמחיר הזה משולם בדרך כלל בכבוד עצמי.
לכן סטנדרטים חשובים כל כך: הם לא רק משפרים את חייך, הם מגינים עליהם. הם מגינים על הזמן שלך מפני אנשים שלא תורמים לך כלום. הם מגינים על גופך מפני הזנחה. הם מגינים על מוחך מפני כאוס. הם מגינים על עתידך מפני הסתמכות על הרגלים חלשים ומשאלות לב. אישה עם סטנדרטים גבוהים היא לא סתם מישהי שרוצה יותר. היא מישהי שהבינה סוף סוף את השלכות הסכמתה לקבל פחות. היא יודעת שכל התפשרות עם בינוניות מותירה סימן. היא יודעת שאי סדר גדל במקום שבו אין משמעת. היא יודעת שניתן להרוס את החיים לאט, באמצעות אדישות מתמשכת, גם כאשר הם נראים רגילים מבחוץ. ולכן היא הופכת קפדנית יותר. ברורה יותר. קשה יותר לגישה לא נכונה. קשה יותר לרמות אותה. קשה יותר להשאירה במעגל של אכזבות. היא לא עושה זאת כדי להיראות מתנשאת. היא עושה זאת כיוון שהיא למדה שאם היא לא תשגיח על תנאי חייה, מישהו או משהו לא ראוי יעשה זאת במקומה.
לכן, העלי את הסטנדרטים שלך בעוצמה. העלי אותם בדרך שבה את עובדת, בדרך שבה את נחה, בדרך שבה את אוכלת, בדרך שבה את מדברת, בדרך שבה את מאפשרת לאנשים גישה אליך, בדרך שבה את מגיבה כאשר המציאות מראה לך שמשהו אינו טוב מספיק. חדלי לתגמל חוסר עקביות. הפסיקי לפנות מקום להתנהגות שמעליבה את האינטליגנציה שלך. הפסיקי לקרוא להזנחה עצמית זמנים קשים כאשר היא הופכת לסגנון חיים. הפסיקי להתייחס לחייך כאילו הם יכולים לשרוד פשרות אינסופיות ללא השלכות. הם לא יכולים. העתיד שלך מעוצב ברגע זה על ידי הדברים שאת מוכנה לסבול, הדברים שאת עושה שוב ושוב, הדברים שאת מתרצת והדברים שאת מסרבת להסיר. אם את רוצה חיים חזקים יותר, הפכי לאישה שלא מוכנה לשאת עוד את מה שמחליש אותה. הניחי לסטנדרטים לעלות ולעלות, עד אשר הגרסה הישנה שלך תתבייש בדברים שהיא פעם הסכימה להם. הניחי להם לעלות עד אשר חייך יתחילו לדחות כל דבר שלא מסוגל ליישר עמם קו. הניחי להם לעלות עד אשר הנוכחות שלך, ההרגלים שלך, הבחירות שלך והגבולות שלך יבהירו ללא כל צל של ספק שאת לא נגישה עוד לשום דבר שנמצא מתחת לרמה שבה את יודעת שאת אמורה לחיות.
