מאת: סטיב ד׳לאנו גרסיה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
יש נשים בעולם הזה שלא הפכו קשות במקרה.
הן לא נולדו מרוחקות. הן לא נולדו זהירות. הן לא נולדו עם אותו מבט בעיניהן שדומה שמודד כל חדר ומחפש סכנה לפני שהן מאפשרות לעצמן לנשום. החיים גרמו להן להיות כאלה. הפחד גרם להן להיות כאלה. מה שנעשה להן בשנים בהן היו אמורות להיות בטוחות, מוחזקות ומוגנות‘ חצב אל מהותן דבר–מה קבוע.
נשים מסוימות מתחילות את החיים כילדות קטנות אותן מלמדים, משלב מוקדם מאוד, שהעולם אינו מקום של נחמה. הוא מקום של איום. מקום שבו פסיעות יכולות לשנות את האוויר בחדר. מקום שבו השתיקה משמעותה סכנה, ממש כמו צעקות. מקום שבו האנשים שהיו אמורים להיות מגוננים הופכים למקור האימה הראשון. התחלה מסוג זה לא מתפוגגת רק משום שהילדה צמחה לגובה. היא צומחת יחד עמה. היא שוקעת במערכת העצבים שלה. היא מתיישבת בשנתה. היא מלמדת את גופה לצפות לפגיעה לפני שהמיינד שלה מצליח להבין.
ילדות מסוימות פשוט נולדות עם טרגדיה בדמן.
לא משום שיש בהן משהו שגוי, ולא משום שהסבל הופך אותן מיוחדות, אלא כיוון שהן נולדו בבתים שהיו מלאים כבר באכזריות, בהזנחה, באלימות, בהתמכרות, בזעם ובאֵבֶל שאף פעם לא נקבו בשמם, ושאף פעם לא התמודדו עמם ושאף פעם לא הביאו לסיומם. הן נכנסות למשפחות שבהן הכאב עבר בירושה ללא רחמים. היכן שנזק התקבל בירושה הרבה לפני השפה. היכן שילדה יכולה להרגיש, מבלי להבין, שמשהו שגוי באופן עמוק ושאף אחד לא בא לתקן זאת.
אותה ילדה קטנה הופכת לאישה, אבל היא לא משאירה את השנים הללו מאחור.
היא נושאת אותן עמה לכל מקום.
היא נושאת אותן אל האהבה, היכן שהרכות יכולה להרגיש חשודה והמוגנות יכולה להרגיש לא אמיתית. היא נושאת אותן אל הידידות, היכן שאמון יכול להרגיש כחשיפה. היא נושאת אותן אל האמהות, אם היא הופכת לאֵם, היכן שמראה ילדה שלה יכול לרסק אותה בשל אֵבֶל כלפי הילדה שהיא הייתה פעם. היא נושאת אותן אל עבודתה, היכן שביקורת יכולה להכות בכוח של אימה ישנה. היא נושאת אותן אל שנתה, היכן שזיכרון שב ללא הזמנה. היא נושאת אותן אל המַרְאָה, היכן שהבושה עדיין לוחשת בקולם של אלה שלימדו אותה לראשונה לתעב את עצמה.
אנשים רואים רק את האישה ומפספסים את ההיסטוריה.
הם רואים את הריחוק שלה ואומרים שהיא קרה.
הם רואים את הכעס שלה ואומרים שהיא קשה.
הם רואים את השתיקה שלה ואומרים שהיא יהירה.
הם רואים את החרדה שלה ואומרים שהיא דרמטית.
הם רואים את התשישות שלה ואומרים שהיא עצלנית.
הם לא רואים את הילדה שברקע, עדיין דרוכה לפגיעה.
מה שהם לא מבינים הוא שאותה אישה שגדלה בפחד לא רק זוכרת את הכאב, היא אומנה על ידו. הגוף שלה למד שיעורים שפיה לא הורשה אף פעם לדבר עליהם. הדופק שלה למד למהר לנוכח צלילים מסוימים. השרירים שלה למדו להתכווץ כהכנה לפגיעה, בין אם זו הגיעה או לא. המיינד שלה למד לסרוק פרצופים, שינויים בגון הקול, את משקל הפסיעות, את סימני הסכנה הקטנים ביותר. היא הפכה רהוטה באיום, כיוון שהאיום היה השפה אותה דיברו סביבה.
יש משהו אכזרי במיוחד במה שפגיעה מתמשכת מחוללת לאותה ילדה בעודה גדלה. היא לא רק פוצעת אותה פעם אחת. היא מארגנת מחדש את כל עולמה הפנימי. היא מלמדת אותה שאהבה יכולה להיות קשורה להשפלה. שהשגחה יכולה להיות מעורבת בשליטה. שחיבה יכולה להיעלם ללא אזהרה. שהצרכים שלה מוגזמים. שהכאב שלה לא נוח. שהגוף שלה לא שייך לה לגמרי. שהקול שלה לא משנה דבר. שהישרדות חשובה יותר מתמימות, יותר מרכות, יותר מהאמת.
ולכן היא מסתגלת.
היא הופכת שקטה יותר כאשר השקט בטוח יותר.
היא הופכת מרצה כאשר ריצוי מפחית את הסיכון.
היא הופכת בלתי נראית כאשר היעלמות קונה לה כמה רגעים של שלווה.
או שהיא הופכת נועזת, חדה, בלתי ניתנת להשגה, כיוון שעדינות גררה ענישה ומחיר הפתיחות היה יקר מדי.
אין אלה מוזרויות של האישיות.
אלה טקטיקות הישרדות.
הן נבנו תחת לחץ שאף ילדה לא צריכה להכיר אף פעם.
כאישה, אנשים מצפים ממנה לתפקד כאילו גדלה על ביטחון, סבלנות ואהבה. הם מצפים לקלות רגשית ממישהי שגדלה בפחד. הם מצפים לערך עצמי ממישהי שלימדו אותה שהיא נטל. הם מצפים לרוגע ממישהי שהגוף שלה אומן למשבר. הם מצפים לאמון ממישהי שלמדה שהידיים הקרובות ביותר יכולות להיות גם האכזריות ביותר.
אז הם שואלים למה היא מתקשה?
למה היא חושבת יתר על המידה?
למה היא נבהלת?
למה היא נסוגה?
למה הבחירות שלה גרועות כל כך?
למה היא לא יכולה להירגע?
למה היא מפקפקת בחביבות?
למה היא מתנצלת על כך שהיא קיימת?
למה היא ממתינה כל הזמן לכך שכל דבר טוב יתהפך עליה?
התשובה לא פשוטה, אבל ברורה.
אישה שגדלה בפחד לא צועדת אל הבגרות עם דף חלק. היא צועדת אל תוכה כשהיא נושאת שנים של נזק שהתמקמו ביסודות של מי שהורשה לה להפוך להיות. שעה שאחרים למדו ביטחון עצמי, היא למדה סיבולת. בזמן שאחרים גילו את עצמם, היא ניסתה להישאר מוגנת. כאשר אחרים בנו זהות, היא ניהלה איום. הגניבה הזאת היא עצומת ממדים. היא גוזלת יותר מהילדות. היא גוזלת קלות. היא גוזלת אמון. היא גוזלת את החופש הרגיל להפוך לאדם מבלי שיהיה עליה לשרוד תחילה את הפגיעה.
ועדיין, העולם מעריץ שורדים בדרך השטחית ביותר.
הוא משבח כוח מבלי לרצות לבחון מה יצר אותו.
הוא עושה רומנטיזציה לסיבולת, כיוון שהאמת מכוערת מדי לשיחה מנומסת.
הוא אוהב סיפורים על נשים שהתגברו, אבל מפנה עורף למראה האמיתי של אותה התגברות.
כיוון שהמראה אינו יפה.
הוא נראה כפניקה בחדר אמבט נעול.
הוא נראה כדיסוציאציה ליד שולחן האוכל.
הוא נראה כזעם שאין לו מוצא בטוח.
הוא נראה כבחירה באנשים פוגעניים, כיוון שהפגיעה מרגישה מוכרת.
הוא נראה כחוסר אמון כלפי אנשים טובים, כיוון שחביבות מרגישה לא אמיתית.
הוא נראה כלילות ללא שינה.
הוא נראה כשנים של ניסיון להפריד את מי שהיא ממה שנעשה לה.
הוא נראה כאישה שנושאת בתוכה ילדות כחדרים נעולים מלאים בצרחות.
יש נשים שמחייכות חיוך מקסים ועדיין חיות באימה פן יגרדו את הציפוי מעל ימים רגילים. נשים שנראות בעלות יכולת, מלוטשות ומצליחות, שעדיין נמצאות קול מורם אחד מהפיכתן שוב לילדות קטנות. נשים שבנו חיים שלמים בעודן נאבקות לבדן בזכרונות שמותירים אותן רועדות. נשים שלמדו איך לדבר ברכות לאחרים בעודן מדברות אל עצמן באכזריות שפעם כוונה אליהן. נשים שאתם מעריצים על האופן שבו הן מחזיקות מעמד, כאשר אף אחד לא שואל מדוע היה עליהן להפוך כה חזקות מלכתחילה.
זו האכזריות הנסתרת של סבל מוקדם.
היא לא מסתיימת כאשר האירוע מסתיים.
היא ממשיכה לחיות בגוף.
היא ממשיכה להפריע להווה.
היא ממשיכה לעצב בחירות, תגובות, התקשרויות, פחדים, מגבלות וערגות.
היא הולכת בעקבות האישה בשנים שהיו אמורות להיות חופשיות מאלה שקדמו להן.
ויש אֵבֶל שלא ניתן לבטא במילים.
אֵבֶל לילדה שהיא הייתה לפני שהבינה כעס.
אֵבֶל לרכות שהיה עליה לקבור.
אֵבֶל לאמון שנלקח.
אֵבֶל לגרסה שלה שהייתה קיימת אולי אילו היו מגוננים עליה.
אֵבֶל לילדות הרגילה שניהלו לעיניה אנשים אחרים, כאילו מאחורי זכוכית.
האֵבֶל הזה יכול להיות חמור. הוא יכול לגרום לאישה להתפצל לשני חלקים. חלק אחד שלה נע מבעד לבגרות, משלים משימות, עונה להודעות, משלם חשבונות ונראה בסדר. חלק אחר קפוא בעבר, ממתין עדיין לאיום הבא, עוצר עדיין את נשימתו, מנסה עדיין להבין מדוע אף אחד לא עצר את זה, מדוע אף אחד לא ראה מספיק, מדוע אף אחד לא הגיע מוקדם יותר, או הגיע בכלל.
ואף על פי כן היא ממשיכה.
לא כיוון שהריפוי קל
לא משום שהעבר הסתיים.
לא כיוון שהיא כמעט והשכינה שלום עם כל הדברים.
היא ממשיכה משום שמשהו בתוכה מסרב למות לחלוטין, אפילו לאחר שנים של פחד שניסו לכבותה. היא קמה. היא עובדת. היא מגנה על אחרים. היא מנסה שוב. היא לומדת, לאט ולעתים בכאב, לקרוא למה שקרה בשמו האמיתי. היא מתחילה לראות שהבושה אף פעם לא הייתה שייכת לה. היא מתחילה להבין שמה שאירע עיצב אותה, אבל לא הפך אותה לחסרת ערך. הוא לא הפך אותה לאישה שלא ניתן לאהוב. הוא לא מחק את האנושיות שלה, אפילו אם האחרים מבטלים את מה שאירע.
ועדיין, הישרדות לא מבטלת את הנזק.
אישה יכולה להיות חזקה ועדיין פצועה עמוקות.
היא יכולה להיות אינטליגנטית ועדיין לכודה בדפוסים ישנים.
היא יכולה להיות אוהבת ועדיין לפחד להיות נאהבת.
היא יכולה להיות מוגנת ועדיין לא להרגיש מוגנת.
היא יכולה לדעת שהסכנה חלפה ועדיין לחיות כאילו היא עלולה לחזור בכל רגע.
זה מה שאנשים רבים לא מסוגלים להבין. טראומה היא לא מילה דרמטית שמתארת את העבר. היא העבר שמסרב להישאר בעבר. היא זיכרון שהופך פיזי. היא פחד שהופך לאינסטינקט. היא כאב שהופך לציפייה. היא חיים שעוצבו סביב הימנעות מעוד פצע, אפילו כאשר הפצע המקורי אירע לפני שנים רבות.
ולכן כאשר אתם פוגשים אישה שדומה שהיא מסויגת, שנבהלת בקלות, ששומרת מרחק מאנשים, שמתקשה לתת אמון, שמשתתקת כאשר נוצר מתח, שלא יכולה תמיד להסביר מדוע רגעים מסוימים מערערים אותה, זכרו שייתכן ויש היסטוריה מאחורי ההתנהגות שהייתה משתיקה חדר אילו הייתה נאמרת בקול רם.
מהלכות בינינו נשים שנושאות ילדות שלמה מלאה בפחד מאחורי פנים רגועות. נשים שהרגישו לא רצויות במקומות שבו היו אמורים להוקיר אותן. נשים שהכירו את מגע האכזריות לפני שהיו בוגרות מספיק כדי להבינו. נשים שחוו דברים שמעולם לא היו אמורים להיכנס לחיי ילדה. נשים ששרדו לא משום שניתנה להן עזרה, אלא משום שלא הייתה להן ברירה אלא להתמודד.
ההתמודדות הזאת אינה זוהרת.
היא כבדה.
היא מבודדת.
תכופות היא בלתי נראית.
והיא גובה מחיר.
המסר הזה הוא על אישה שאתם מכירים, אז הביטו לעומק ואל מעבר לפני השטח. השתיקה שלה יכולה להיות הגנה. הכעס שלה יכול להיות כאב שאין לו מקום בטוח אליו יוכל ללכת. השליטה שלה יכולה להיות הדרך היחידה שהיא מכירה כדי להרחיק את הכאוס. הריחוק שלה יכול להיות הצלקת שנותרה לאחר אמון שנענש פעמים רבות מדי.
ואם את אישה זו, בואו נאמר זאת באופן ברור.
מה שקרה לך חשוב.
מה שנעשה לך היה שגוי.
מה שהפכת להיות כדי לשרוד אינו חולשה.
הפחד, הבושה, הזהירות, התשישות, הבלבול, האֵבֶל, כל אלה נובעים ממקום אמיתי כלשהו.
נשים מסוימות לא רק מחזיקות בזיכרונות רעים.
הן נושאות שנים שלמות שאף פעם לא הפסיקו להכאיב.
הן הוכחה לכך שבן אנוש יכול לעמוד על הסף שוב ושוב ולהיוותר בחיים, גם כאשר החיים האלה מרגישים תכופות יותר כהתמודדות מאשר כשלווה. הם הוכחות לכך שסבל יכול לעצב חיים מבלי להשמיד לגמרי את האדם שנושא אותו. הם הוכחה לכך שגם כאשר טרגדיה נכנסת מוקדם ונשארת מאוחר, משהו פנימי עדיין יכול להמשיך, בשקט, בכאב.
ואולי זו האמת הקשה מכול.
לא כל אישה ששורדת הופכת רכה.
לא כל אישה ששורדת הופכת רבת השראה.
לא כל אישה ששורדת מוצאת שלווה בקלות.
יש שהופכות עייפות.
יש שהופכות נועזות.
יש שהופכות לא נגישות.
יש שנושאות עצב עמוק כל כך שהוא משנה את האוויר סביבן.
ושום דבר מכל זה לא משנה את האמת.
היא הייתה ילדה.
הגיע לה להיות מוגנת.
היא הייתה ראויה לרכות.
הגיע לה לגדול ללא פחד.
והעובדה שזו לא הייתה המציאות שלה צריכה להטריד אותנו הרבה יותר מאשר הדרכים שבהן למדה לשרוד.