מאת: סטיב ד׳לאנו גרסיה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
אינך טועה, אם את שומרת על הפרטיות שלך ומשיבה בשלילה לפיות הרעבים של הדרמה והרכילות. בעולם רועש, שקט הוא סוג של אומץ, דממה היא סוג של אמת והישארות מחוץ להמולה היא הבטחה שהבטחת לשלוות הנפש האישית שלך. יש שיאמרו שאת מרוחקת, קרה או שקשה להכיר אותך, כיוון שהם לא למדו מעולם את שפת הדממה. הם חושבים בטעות שהיעדר רעש הוא היעדר חיים. אבל בתוכך, הגאות והשפל נעים, מערכות הכוכבים זזות ויערות שלמים צומחים מחדש לאחר שריפות ישנות. את לא צריכה להפיץ ניצוצות כדי להוכיח שאת להבה.
תני להם לתייג את השקט שלך, אם הם חייבים, הערך שלך הוא לא שמועה שזקוקה לפיות שלהם כדי לשרוד. אנשים שמכורים להמולה תמיד יכנו את השקט ״בעיה״. הם מפחדים מחדרים שבהם הם יכולים לשמוע את עצמם חושבים. הם מודדים קשר בדציבלים ובכאוס, ולא יכולים עדיין לדמיין אינטימיות שנושמת ברכות ובאיטיות. הם ממשיכים לבקש ממך להציג את לבך כהופעה, והם יכנו את ה״לא״ העדין שלך ליקוי. את לא כאן כדי לעשות אודישן לאלה שמריעים לדבר הרועש ביותר.
אינך צריכה להוכיח דבר לאלה שניזונים מכל פירור רכילות כאילו היה כיכר לחם. רעב מסוג זה לעולם לא בא על שובעו. הוא אוכל ואוכל ואף פעם לא בא על סיפוקו. מותר לך להגן על המקודש, להותיר את השמחה שלך לא מצולמת, להניח לאבל שלך להיות אחוז בידיים שלא זולגות. מותר לך לעזוב שיחות שבהן החביבות היא הקורבן הראשון. השקט שלך אינו ריקנות. השקט שלך הוא גבול שאומר: לא אקדיש את חיי להעמדת פנים שאני מתעניינת ברעשים של אחרים.
יש כבוד באופן שבו את מחזיקה בתגובתך כפי שהיית מחזיקה בציפור שברירית, בבחירה להניח לה לנוח במקום לאפשר לה לעוף בטפריים פתוחים אל תוך סערה של מישהו אחר. את לא חייבת לאף אחד את תיאטרון זעמך, את הוד הגנתך. אלה שמנסים לפתות אותך לא צמאים לאמת, הם צמאים לסצנה, ולא מגיעה להם אפילו טיפה מהאנרגיה היקרה שלך. שמרי את המים שלך לגן שאת מטפחת בתוכך. שמרי את האש שלך ללילות הזקוקים לחום, לא לקרבות שרק שורפים את מה שאת אוהבת.
לא כולם יבינו את הדממה העמוקה שבתוכך. אין זה כישלון, זה פילטר. אלה שצריכים קהל כדי להרגיש חיים יחלפו על פניך, וזה חסד. אלה שמשתוקקים לעומק, ירגישו בשקט שלך כמו בנמל לאחר שנים בים. הם לא ידרשו גרסה רועמת יותר של נשמתך. הם ישבו לצדך ויקשיבו למה שהנשימות שלך מספרות. הם ידעו כיצד לקרוא את המרחבים שבין המילים שלך וימצאו שם פרקים שלמים. לא יהיה עליך לתרגם את עצמך למענם, הם יגיעו רהוטים בשפת הרוגע.
אל תניחי לאף אחד לדחוף אותך לדבר כדי להרגיע את הפחד שלהם מהשקט. אל תניחי לאף אחד לומר לך שבדידות היא תסמין. השעות השקטות שלך הן המקום שבו את זוכרת מי את, היכן שאת שומעת את הצעדים הרכים של המחשבות שלך חוזרות הביתה. באותם חדרים שאין בהם תרועות, האומץ שלך מצמיח את שורשיו. באותם בקרים שבהם את העדה היחידה להווייתך, את הופכת למישהי שבה את יכולה לתת אמון. יש לחץ בכל מקום להיראות, להיות רועמים, להיות מקובלים. הניחי לו לחלוף על פניך כמו מזג האוויר. השמיים הם עדיין אותם שמיים מעל לסערה.
את מכירה את עצמך בעולם שמתחנן למראות ולמסכות. את בחרת בחלונות ובאוויר פתוח. בעוד שאחרים מנסים להתאים לצורות שמותירות בהם חבלות, את מאפשרת לעצמך להיות הצורה שאת, אפילו אם היא לא אופנתית, אפילו כאשר היא לא מובנת. זה הנתיב הקשה יותר ולפעמים נתיב בודד, אבל כך הריאות שלך שומרות על כנות. כך פעימות לבך שומרות על שמך. את לא תחליפי את השלמות שלך בהזמנה לחדר שבו הערכים שלך לא מסוגלים לנשום.
היי מי שאת. זו לא סיסמה, זו שבועה. היא משיבה בחיוב לשקט שמייצב אותך ובשלילה לרעש שמוכר אותך. זו בחירה בעבודת עומק איטית על פני זרמי דרמה מהירים. היא מאפשרת לאנשים לעזוב כאשר הם לא מסוגלים לאהוב אותך מבלי לנסות לשנות אותך. היא מזמינה אנשים שלא נרתעים מהרכות שלך, שלא מענישים את האתנחתאות שלך, שמוצאים קדושה בדממה שלך. היא האומץ להישאר נאמנה לחיים שמתאימים לרוח שלך, גם כאשר אלפי קולות מתעקשים שאת צריכה להלביש אותה במשהו צעקני יותר.
ואם הבדידות שוברת את לבך, אם לפעמים את תוהה האם עליך להיות מוחצנת יותר, דברנית יותר, הכול יותר, תני לדמעות לזלוג ואל תתביישי. הדמעות הן רק האוקיינוס שזוכר את הדרך חזרה אליך. כאשר הם יסיימו לדבר, הם ישמעו אותה שוב – את האמת העדינה והבלתי מתפשרת: אין בך שום דבר מקולקל. אף פעם לא היה.
שמרי על השלווה שלך, שמרי על הגבולות שלך, שמרי על העצמי המואר והשקט שלך. אלה שנועדו למעמקים שלך ימצאו אותך בעזרת האור שלא מהבהב, האור שלא מתרברב, האור שפשוט נשאר. וכאשר הם יושבים לצדך, בחדר הרך של הדממה שלך, העולם ירגיש סוף סוף הולם.
