בהמשך למאמר ״האומץ לצאת למסע ריפוי״
מאת: סמדר ברגמן
אם במאמר הקודם דיברתי על האומץ הדרוש כדי לצאת למסע הריפוי, הרי שעכשיו אשתדל לפרוש בפניכם סוג של מפה למסע הריפוי הזה. חשוב לציין היא מורכבת מניסיוני האישי ובוודאי שאינה שלמה, מקיפה ומוחלטת. אנסה לפרט כמה תחנות, שערים וכלים שאותם פגשתי בדרך הארוכה שעשיתי הביתה, אל עצמי. אין משמעות לסדר בו נכתבו.
יש לזכור שמסע הריפוי הוא לא קו ישר, אלא ספירלה מתפתחת. בכל סיבוב שלה אנו שבים ונוגעים לפעמים בפצעים עתיקים, בדפוסים חוזרים, בטראומות ובהיבטים ישנים, אך בכל פעם אנו גם יכולים להביט בכל אלה בעיניים חדשות. מסע הריפוי כולל את כל רובדי הקיום העיקריים, גוף, נפש, רגש ורוח, והוא עוזר לנו לזכור את מהותנו השלמה.
התעוררות ומודעות
התעוררות היא בדרך כלל השלב הראשון, התעוררות מן השינה הרגשית והרוחנית שבה רובנו חיים. לעתים אנו מגיעים לרגע מסוים, שהרבה פעמים מגיע בעזרת טריגר כלשהו, ואז אנו מתחילים לשאול את השאלות הגדולות על משמעות ומהות החיים. למה אני כאן? מדוע נולדתי למשפחה זו? מה הייעוד שלי בחיים? האם הכול מקרי או שאין דבר כזה צירוף מקרים?
מודעות היא כמו אור, בתחילה היא לא מבקשת עדיין לשנות דבר, אלא רק להתבונן, לראות את מה שהיה נסתר. היא מעודדת אותנו להביט באפלה לא מתוך פחד, אלא מתוך סקרנות. השאלות הגדולות ועבודת המודעות שבאה בניסיון למצוא להן תשובות, יוצרות את הקרקע שעליה יכולים להתרחש ריפוי אמיתי והתפתחות רוחנית. זו דרך לחשוף את שורשי הכאב, את המנגנונים הלא מודעים שמנהלים אותנו, את האמונות המגבילות וגם את החיבור שלנו לנשגב, שלעתים מסתתר מאחורי כל אלה.
בחינת אמונות מגבילות
לאחר ההתעוררות ועם התעצמות המודעות, אנו יכולים להתחיל לבחון את מערכת האמונות שלנו, אותה רשת בלתי נראית שמעצבת את מציאות חיינו. רבות מן האמונות הללו נוצרו בילדות או נמסרו לנו בירושה רגשית מההורים, מהחברה, מהתרבות. הנה כמה דוגמאות לאמונות מגבילות:
- אני חסרת ערך,
- אני לא ראויה לאהבה,
- העולם הוא מקום מסוכן,
- ריצוי אחרים יגרום להם לאהוב אותי,
- כסף הוא שורש כל רע,
- אסור לי לטעות,
- הפגנת רגשות היא חולשה,
- אם אראה את פרצופי האמיתי, ידחו אותי,
- אין לי כוח לשנות את חיי,
- אני אחראית לרגשות של אחרים.
כל אלה הן אמונות שאם הן מושרשות עמוק בנפשנו, הן הופכות לאמונות מגבילות. בחינת האמונות המגבילות היא שלב מורכב אך עוצמתי, אנו לומדים לזהות קולות שאינם באמת שלנו, אנו יכולים לשאול למי הם שייכים ואז להתחיל לפרק אותן ולהחליף אותן באמונות חדשות, הולמות ומיטיבות. זו עבודת ריפוי עמוקה של התודעה. כל אמונה שאנו מצליחים לבטל ולהחליף באמונה מחזקת, מסירה מעלינו משא כבד.
ריפוי פצעי וטראומות ילדות
זו מבחינתי התחנה המרכזית והחשובה ביותר במסע הריפוי וההתפתחות – ריפוי הילדה הפנימית, התמודדות אמיצה עם פצעי ילדות, טראומות ילדות, הורות לקויית תפקיד, חברה מנוכרת וכן הלאה.
אם ילדותנו כללה למרבה הצער דברים קשים, שהטביעו בנו פחד, חוסר ביטחון, תחושת דחייה או חוסר ערך, בהגיענו לבגרות, באחריותנו לפגוש בהם באומץ ולרפאם. לפעמים זו יכולה להיות טראומה מובהקת ומתמשכת ולפעמים היעדר חום, תשומת לב או ביטוי רגשי.
הילדים הפנימיים אינם רק זיכרון, הם ממשיכים לחיות בתוכנו, לנהל אותנו, להמתין להכרה, לאהבה ולנראות שהיו אמורים לקבל בגיל צעיר. בבגרותנו, אם לא נטפל בהיבט זה, הוא עלול להמשיך לנהל אותנו מבפנים, באמצעות חרדות, פחדים או דפוסים חוזרים. ריפוי הילדים הפנימיים פירושו לשוב ולפגוש בעצמנו בגיל הילדות, אך הפעם בעיניים בוגרות ומלאות חמלה ובידיים מחבקות. זהו תהליך ארוך ועדין שבו אנו מאפשרים לעצמנו להרגיש את מה שלא יכולנו להרגיש אז, כיוון שלא היה לנו מרחב בטוח לעשות זאת, לבכות על מה שלא יכולנו לבכות אז ולצעוק את המילים שאולי לא ידענו לבטא כלל אז.
אנו הופכים בעצמנו להורים לאותם ילדים פנימיים, הורים להם לא זכינו בילדות, הורים מכילים, מקשיבים, מחבקים, אוהבים ללא תנאי. זו מהות ריפוי הילד או הילדה הפנימיים, וכאשר הילדים האלה מתחילים להירפא, דבר מה משתחרר בכל המערכת, הלב נפתח, האמון חוזר והנשמה נושמת שוב בחופשיות.
הערה: אנשים מסוימים יעדיפו לקחת את הפצעים והטראומות שחוו בילדות ולהפוך אותם לתודעת קורבן. ייתכן והם מפחדים לקחת אחריות על חייהם או שהם מפחדים משינוי, ולכן דבקים בתודעת הקורבן. עד שלא יסכימו לוותר עליה, לא תחול התקדמות.
עבודת הרגש והגוף
הריפוי לא מתרחש רק בתודעה, הגוף שלנו הוא ספר החיים שלנו, כל תחושה, כל כיווץ, כל כאב פיזי הוא פרק שלא נקרא עד תום. עבודת גוף ורגש יכולה להתבצע באמצעות תנועה, נשימה, קול, מדיטציה או מגע. היא מאפשרת לנו לחוות במקום לחשוב. כאשר אנו מרשים לעצמנו להרגיש עד הסוף, מבלי לברוח, האנרגיה התקועה יכולה להתחיל לזרום.
שחזור גלגולים וזיכרון הנשמה
שלב זה לא מתאים לכולם ולא כולם יתחברו אליו, אבל חלק מהאנשים בוחרים לצלול עמוק אף יותר אל ממד הנשמה, דרך שחזור גלגולים. לפעמים אנו מגלים שסיפור חיינו הנוכחי לא מעניק את כל התשובות וההסברים, והחיבור לזכרונות עתיקים מסייע להבין את השיעורים שאנו נושאים איתנו, לשחרר חוזים ישנים, לבטל חוזים קרמתיים ולהגיע לתובנות עמוקות הרבה יותר, ביחס לעצמנו ולאחרים. באמצעות שחזור וריפוי גלגולים אנו מרחיבים את הפרספקטיבה וחוזרים אל נקודת המבט הנשמתית שממנה הכול נתפס כחוויה של למידה ואהבה.
החיבור למיסטיקה והיזכרות באחדות
לפעמים מגיעה קודם התרנגולת ולפעמים מגיעה קודם הביצה – חיבור ספונטני לדבר–מה על–חושי, חוויה מיסטית או מפגש נשגב יכולים לפתוח את הדלת הזאת ולפעמים זו בחירה אישית מודעת. הדלת של החיבור לנשגב היא דלת להבנת המארג האנושי המאוחד, כאן אנו חווים את עצמנו כחלק ממארג אנושי קוסמי של אור, אהבה ותודעה אינסופית.
כאמור, לא כולם יחוו זאת באופן ספונטני ולכן למידת תורות עתיקות, תרגול מדיטציה, תקשור, טקסים שמאניים או כתיבה אינטואיטיבית, למשל, יכולים להוות שערים לאותו מקום שבו הנשמה זוכרת מי היא ואת המקור שלה.
הערה: הקרקוע כאן חשוב מאוד, חיבור לעולמות עליונים לא אמור להיות אסקפיזם, עליו להביא את האור אל תוך החיים עצמם, אל מערכות היחסים, אל הבחירות, אל המציאות היומיומית.
אינטגרציה – להפוך את הריפוי לדרך חיים
בסופו של דבר, מסע הריפוי מבקש מאיתנו לחיות את האור ולא רק לדבר עליו. האינטגרציה היא שלב שבו כל תובנה וכל רגע של ריפוי והארה הופכים למעשה, לנוכחות, לדרך חיים. מהותה של האינטגרציה היא האומנות לחיות כאנשים מודעים בעולם כואב, ואף על פי כן, להישאר פתוחים, נוכחים ואוהבים.
לסיכום
כפי שכבר אמרתי, זו רשימה חלקית, אך מה שחשוב לי לומר הוא שמסע הריפוי הוא מסע של אהבה, לעצמי ולאנושות. אהבה לחלקים הפצועים, האבודים, הכואבים. בעזרת המסע הזה אנו נזכרים שלכל מקום שאליו נלך, האור שלנו קיים כבר בתוכנו, עלינו רק להמשיך להסיר מעליו את הגלדים.
