מאת: סמדר ברגמן ©
שמות וכינויים רבים ניתנים לצועדים בנתיב הרוחני: חולמים, נוודים, מחפשים, שוחרי רוחניות ונשמות עתיקות, אך יהיה שמם אשר יהיה, מסעו של הנווד הרוחני (נדמה לי שזה השם שבחרתי הרגע) הוא לא טיול נחמד ונעים בטבע, שיט קליל במים שקטים או סיור מודרך בהנאות החיים השטחיות. מדובר באודיסיאה רבת משמעות, בעלייה לרגל אינסופית שמזמינה אותנו לצלול עמוק אף יותר לטריטוריות הלא ידועות של עולמנו הפנימי. ככל שאנו מהלכים בנתיב זה, כך אנו נקראים במידה עזה יותר ויותר להפנות את מבטנו פנימה, לחקור את פינות הנפש, הלב והנשמה הנסתרות. ואף על פי כן, מסע פנימי חיוני זה הוא בדיוק המקום שבו אנו מהססים וכושלים. לפעמים נופי העצמי עלולים להיות מפחידים, הצללים מאיימים, האמיתות חדות, נוקבות וכואבות מדי. התבוננות פנימית משמעותה התמודדות עם המהות הגולמית והעירומה של מהותנו – משימה שדורשת אומץ, נחישות ועקשנות.
בשל כך, מסע זה לא נועד לכולם. נכון, יש בו רגעי פליאה והתעלות, אבל במידה שווה הוא גם מלא באתגרים שבוחנים את המחוייבות שלנו אליו. ככל שאנו מעמיקים, אנו פוגשים ברובדים של הווייתנו מהם התעלמנו או שאותם הדחקנו במשך שנים רבות. אלה מכילים את הפחדים שלנו, את הטראומות הבלתי פתורות שלנו, את הפצעים הפתוחים שלנו ואת הסיפורים (האשליות) שסיפרנו לעצמנו כדי לשרוד. הנכונות לעמוד באומץ מול אותם היבטים ולהתמודד עמם, כמוה כעמידה על סף תהום וצפייה אל חור שחור, עצום, עמוק ומעורר אימה. האמיתות שנחשוף עלולות לכאוב, כיוון שתכופות הן מצביעות, ללא רחמים, על המקומות והפעמים שבהם בגדנו בעצמנו, נאחזנו בשקרים ובאשליות, או הנצחנו מחזורים של טראומה וכאב.
מדוע אפוא רבים שניצבים על סף אותה תהום מתחרטים ופונים לאחור? אולי בשל האינטנסיביות והקושי שטמונים בעבודה הפנימית. תהליך בחינת הטראומות, הפצעים והפגיעות שלנו אינו תהליך נעים ועדין. אנו מקלפים, הלכה למעשה, את עור קיומנו מעלינו, חושפים את העצבים שלנו לאוויר העולם. הרגשות שצצים ועולים כתוצאה מעבודה זו – צער, אשמה, כעס, בושה וכאב – עלולים להציף ולהכניע אותנו. אנו עלולים לפגוש בזכרונות מודחקים, להבין שחיינו באשליה, למצוא אמונות שקריות שבהן נאחזנו, או לגלות דפוסים לא מודעים שנטוו בילדות אל מארג חיינו. כדי לחשוף את כל אלה, להביט בהם באומץ ולהתמודד עמם, אנו צריכים הרבה אומץ ונכונות לחוות אי נוחות, כאב וצער. עבור אנשים רבים, תהליך זה הוא פשוט ״יותר מדי״, ולכן הם נסוגים, בוחרים בדברים השטחיים והמוכרים על פני המעמקים הטרנספורמטיביים שמתחת לפני השטח.
אך אלה שבוחרים להמשיך להתקדם, לצלול למעמקים ולבצע את העבודה הפנימית הכואבת, יגלו שהגמול של המסע הפנימי משמעותי ונצחי הרבה יותר. כאשר אנו הופכים מודעים למכשולים האמיתיים שלנו – הפחדים, הפצעים, האמונות המגבילות, האשליות והטראומות הבלתי פתורות – אנו מתחילים לפרק את המחסומים שמסתירים את המהות האמיתית, את העצמי האותנטי ואת האור הפנימי הזוהר שלנו. האור הפנימי הזה הוא מהות העצמי האותנטי והנשמה שלנו, הליבה הזוהרת של הווייתנו, זו שכל כאבי העולם החומרי לא יכולים לגעת בה. זהו הניצוץ האלוהי שבתוכנו… כן, זה נשמע כמו עוד קלישאה, אבל מי שזכה אי פעם במבט חטוף או הרגיש פתאום, ככה סתם פתאום, את האור, הליבה והמהות הללו – יודע מאותו רגע ואילך שהניצוץ הזה אכן קיים בתוכו. הניצוץ הזה הוא מקור החכמה, היצירתיות והחיבור שלנו ליקום. ותכופות הוא מסתתר מאחורי המחסומים שצברנו במשך הזמן – הטראומות, ההתניות, המסכות שנאלצנו לעטות כדי להתנהל בעולם שדורש מאיתנו קונפורמיות.
תהליך פירוק החסימות הללו הוא אקט של יציאה לחופשי, כמו גם מסע התפתחות. בכל פעם שאנו ניצבים באומץ מול אמת פנימית, מרפאים פצע או טראומה ומשחררים אמונה מגבילה, אנו מקלפים ומסירים עוד שכבה מעכבת, מאפשרים לאור הפנימי שלנו להאיר בעוצמה רבה יותר.
חשוב לציין שלא מדובר בתהליך לינארי ויש בו צעדים קדימה כמו גם נסיגות לאחור. ישנם רגעים שבהם משקל הדברים שאנו מגלים אותם ומתמודדים עמם הופך כבד מנשוא, כאשר הצללים מקיפים ומאיימים להטביע, כאשר האור נעלם שוב. אבל עם כל צעד, אנו מתחזקים, הופכים קשובים יותר לעצמי האותנטי שלנו, ומסוגלים להלך בקלות רבה יותר בנוף הפנימי המורכב של נפשנו.
עבודה פנימית זו היא גם לא רק משימה אישית, מדובר בפעולה מקודשת ואמיצה שמהדהדת הרבה מעבר לעצמי. כאשר אנו לוקחים אחריות ומרפאים את הפצעים האישיים שלנו, אנו שוברים מחזורים של כאב והעברות דוריות. כאשר אנו מפנים מהמרחב שלנו את החסימות והאשליות, אנו יוצרים מרחב לאהבה, לחמלה וליצירתיות. כאשר אנו מאמצים את האור הפנימי שלנו ולומדים להאמין בו באמת, אנו משמשים דוגמה לאחרים, מאירים את הדרך לכל מי שיחליט לבצע עבודה פנימית דומה. מסעו של הנווד הרוחני, אפוא, לא מדבר רק על צמיחה אישית – הוא גם תורם להתעוררות הקולקטיבית, מקדם עולם שיש בו אמת, אותנטיות וחיבור אמיתי.
יציאה למסע זה מחייבת אומץ. לא מדובר באומץ שדרוש כדי להילחם בקרבות חיצוניים, אלא באומץ להיות פגיעים, לעשות חשבון נפש ולהתחייב באופן נחרץ לאמת. לב אמיץ הוא לב שמעז להרגיש לעומק, לשאול שאלות קשות, להמשיך לצעוד בנתיב גם כאשר הוא מלא מהמורות. לב כזה יודע להתמודד עם פרדוקס הכוח והרכות, יודע שעוצמה אמיתית טמונה ביכולת להיות קשוח ורך גם יחד.
אז אם אתם נוודים רוחניים, ואתם קוראים את המילים הללו – זכרו שאומץ הלב שלכם הוא מתנה לא רק לכם, אלא לאנושות כולה, המסע שלכם הוא גם המורשת שלכם, והאור הפנימי שאתם מפיצים, מאיר את הדרך לאנשים אחרים.
