מאת: סמדר ברגמן
זהירות, זה מאמר לא נחמד. הנושא: מאפשרים במשפחה, או בלשון עכשווית יותר – משת״פים. אדבר היום על התעללות בילדים – ובמילה התעללות אני כוללת לא רק התעללות קיצונית וברורה כגון התעללות פיזית ומינית, אלא גם התעללות שהיא התעלמות, הזנחה, אלימות מילולית וכל שאר הצורות שבהן נפגעים ילדים במשפחות לקויות–תפקוד. כל סוגי הפגיעה הללו לא מתקיימים בחלל ריק, כיוון שהם לא רק מתקיימים, הם גם מתאפשרים, והדבר קורה כאשר סביבה שלמה בוחרת לשתוק ולהסיט מבט.
בתוך המשפחה, שתיקה כזו יכולה להיות סוג של עיוורון, כמו גם פחד או חוסר נוחות – אלה מובילים להתעלמות מהמצב וכל אותם אנשים שמתעלמים מהמצב ולא עושים דבר כדי להביא לסיומו, הם שותפים מלאים למעשה.
את המונח ״מאפשרים״ (משת״פים) קראתי לראשונה בספר ״הורים מרעילים״ – מונח שמתאר אנשים שנמצאים בסביבת הפוגעים והנפגעים ובמעשיהם או במחדליהם הם תורמים להמשך הפגיעה. הם אלה שבאמצעות הכחשה, הצדקה, טשטוש, או שתיקה, מגינים למעשה על הפוגעים ומפקירים את הנפגעים. מדובר בשותפות מלאה בפגיעה.
אנשים אלה יכולים להיות דודים, דודות, סבים, אחים, שכנים וחברי קהילה – כל מי שרואה את ההתנהלות ובוחר לא לדבר ולא לפעול שייך לקבוצה הזאת. לכאורה, הם ״יושבים על הגדר״, אבל בפועל הם אינם ניטרליים – הם חלק מלא ממנגנון ההרס. הם אלה שבאמצעות התעלמות, הכחשה ושתיקה מגינים בפועל על הפוגעים ומפקירים את הנפגעים. הם אלה שמחזקים את הדפוס ומאפשרים להתעללות (על כל צורותיה) להמשיך להתרחש, לעתים מדור לדור.
יש לומר באופן ברור וללא פחד: הבחירה לא להתערב איננה בחירה תמימה. זו החלטה מודעת להציב את שלמות המשפחה, או את השקט הנפשי שלהם מעל לשלמות הפיזית, המנטלית, הרגשית והרוחנית של ילד. להציב את הנוחות האישית מעל רווחתו של מי שאינו יכול להגן על עצמו.
לא אנסה לרכך כאן את האמת – כל קרוב משפחה שרואה התעללות, פגיעה והזנחה ושותק – בחר למעשה צד – בצד הלא נכון, הוא בחר לעמוד לצד הפוגעים והשתיקה שלו גם היא בגידה ישירה בנפגעים.
המאפשרים או המשת״פים במשפחה אינם קורבנות הנסיבות, הם חלק פעיל מהן. הם חוליה מרכזית בשרשרת הפגיעה וגם הם חייבים לשאת באחריות על כך, בדיוק כפי שהפוגעים צריכים לשאת באחריות למעשיהם.
אם אתם נמצאים בתהליך ריפוי מילדות שכזאת, קל לכם אולי לזהות את מי שפגע בכם, אבל לפעמים צריך להרחיב קצת את המבט, להביט גם לצדדים ולבדוק מי היו המאפשרים ואלה שבשתיקתם הנציחו את הפגיעה שממנה סבלתם בילדותכם. יש אנשים שעד שלא דורשים מהם לקחת אחריות, ולפעמים גם אחרי שדורשים, לא יעשו זאת.
נייט פוסטלת׳וויט כותב ש״המאפשרים מפחדים מהנפגעים. הם יודעים שכאשר אלה נרפאים ורואים את האמת, המאפשרים והפוגעים ייחשפו… ומדובר באיום גדול מאוד. חשבו על כך בפעם הבאה שמישהו מנסה לבטל את הדבר ממנו אתם מנסים להירפא״.
אבל הנה החדשות הטובות: בבגרותכם, הכוח עבר לידיים שלכם, אתם הנפגעים שהפכו לשורדים, והשורדים שהופכים לנרפאים. עצם היכולת לזהות לא רק את הפוגעים הישירים אלא גם את המאפשרים, היא עוד צעד של ראייה צלולה ושל חירות פנימית. זהו רגע שבו אתם מפסיקים לשאת על גבכם את האחריות למעשים שלא היו שלכם.
חשיפת האמת, גם אם היא כואבת, היא לא חולשה, אלא עוצמה. היא ניתוק מן ההכחשה, היא סירוב להמשיך לשתוק, היא השבירה של שרשרת הדורות, והיא בחירה אמיצה ליצור מציאות אחרת.
כל פעם שאתם מספרים את הסיפור שלכם, כל פעם שאתם מצביעים על מי שפגע ועל מי שאיפשר, אתם משיבים לעצמכם את מה שנלקח מכם: קול, ערך, חירות. הדרך לריפוי אולי ארוכה, אבל היא שלכם, והיום אתם כבר לא ילדים חסרי ישע. אתם בוגרים אמיצים, שבוחרים באומץ לרפא פצעים ולהצביע על הפוגעים, לומר בקול ברור – האחריות של פצעי הילדות שלי נופלת על הפוגעים ועל המשת״פים שלהם, אבל כיום, האחריות על חיי, היא שלי ושלי בלבד.
ולסיום, בקשה אישית שלי: אל תנסו להירפא בחשכה, בשקט, בפרטיות. אם אתם מסוגלים, ספרו את הסיפור שלכם. כיוון שבכל פעם שעוד אדם מספר את הסיפור שלו, הוא יוצר אדוות שאי אפשר לדעת לאן הן מגיעות. בכל פעם שאתם מספרים את הסיפור שלכם, באומץ, אתם עוזרים לא רק לעצמכם אלא לעוד מאות ואלפי אנשים שנמצאים גם הם בתהליך ריפוי דומה.
