השראה מציטוט מאת LonerWolf

מאת: סמדר ברגמן

קראתי את הציטוט הזה: ״הישמרו פן תענדו את הרוחניות כאות הצטיינות עבור האגו״, בדף של LonerWolf, והוא הדהד בי עמוקות. הרי הרוחניות, במהותה, היא מסע פרטי ואישי עמוק – חקירה שקטה של משמעות, של חיבור ושל המסתורין ששוכן מעבר לעולם הפיזי.

לעתים קרובות אנשים צועדים בנתיב הזה מתוך ענווה, עם פתיחות כלפי הלא נודע ועם נכונות להתמודד עם העצמי במקומות הגולמיים והחשוכים ביותר שלו. אבל לעתים, הרוחניות מגויסת לטובת האגו, הופכת לאות ולסימן נוצצים המעטרים אותו. עבורי, המשפט שמופיע בכותרת מהווה אפוא תמרור אזהרה שבא להצביע על מלכודת נסתרת, אך מפתה לעתים זו. לדעתי, המשפט הזה מבקש מאיתנו לחקור את הכוונות האמיתיות שלנו ולהלך בזהירות בנתיב שיכול בקלות רבה להפוך לקמפיין של האדרה עצמית.

מה זאת אומרת לענוד את הרוחניות כאות? חשבו על אותם אנשים שמוסיפים כלאחר יד אל השיח שלהם אמירות על כך שהם עושים מדיטציה בכל יום, מתקשרים עם מלאכים, מתרגלים תרגולים רוחניים כאלה ואחרים, והתחושה היא שהם לא באמת עושים זאת למען עצמם, לטובת שלוות הנפש וההתפתחות האישית שלהם, אלא כדי להתגאות בהיותם נאורים. דמיינו אדם שעונד סמלים מקודשים כאלה ואחרים, לא מתוך יראת כבוד, אלא כיוון שזה נראה טוב באינסטגרם שלו. או אנשים שמצטטים כתבי קודש עתיקים, לא כדי לחלוק את חכמתם אלא כדי להיראות פיקחים. במקרים כאלה, הרוחניות הופכת פחות למהות אישית עמוקה ויותר לתחפושת – אביזר שנוצר בקפידה כדי להעצים את האופן שבו אנשים אחרים רואים אותם. האגו, בעל הרעב האדיר להערצה ולתוקף, לוקח את הרוחניות, והופך אותה לתכשיט זול ונוצץ.

אין זו תופעה חדשה. כתבתי ותרגמתי חומרים רבים על גורואים כריזמטיים אך מזויפים, על אגו בלתי נשלט, על מלכודות בנתיב הרוחני. אם האגו הוא שעונד את אות הרוחניות, הרי שמדובר ברוחניות שקרית וחלולה, כזאת שהיא מהפה אל החוץ, ללא מהות אמיתית, ללא יישום ממשי, ללא אימוץ אמיתי של מעלות הרוחניות – מדובר למרבה הצער בחיקוי שאין בו ממש. זו הצגה ולא הוויה. והסכנות טמונות לא רק בזיוף, אלא בעובדה שבעצם מדובר בשקר, הן עבור המתהדר בגלימת הרוחניות והן עבור הצופים בו. את הרוחניות יש להרגיש ולחוות – ופחות ״לשמוע ולראות״.

אפשר לשאול מדוע זה קורה, והתשובה היא, בין השאר, שהאגו אוהב דברים ש״מנפחים״ אותו, ולרוחניות, יש הילה של כבוד, ולכן היא מטרה שקשה לעמוד בפניה. פרסונה רוחנית יכולה להיות קיצור דרך לפרסונה מפורסמת וחשובה. אבל כאשר הרוחניות הופכת לסמל למעמד, היא הופכת לכלי בידי האגו ומאבדת את המשמעות המקורית והאמיתית שלה. במקום לאזן את האגו, כפי שקורה כאשר עוסקים בעבודה רוחנית אמיתית, היא מנפחת אותו, יוצרת עבורו משכן נאה יותר, משכן מפואר שבו מתגוררים בדיוק אותם צללים ושדים.

הנזק המתלווה להתנהלות שכזאת יגיע מתישהו. כאשר הרוחניות משמשת כדגל שיש לנופף בו, במקום להיות דרך חיים שקטה וענווה, האמת תתגלה בסופו של דבר. אנשים אחרים יבחינו בחזות המזויפת, והתהום שבין המילים לפעולות תביא להרס האמון. אדם שמתהדר ברוחניות במקום להיות רוחני, מסתכן בכך שייאבד את המהות אותה הוא מתיימר לייצג. הוא עלול להתעלם מההזמנה השקטה להתפתחות אישית ממשית, שתכופות מגיעה כרגעי ספק, ככישלון וכשקט נטול הדר.

האמירה של LonerWolf שמה בפנינו אזהרה, אך איך נוכל להקשיב לה? נדמה לי שצריך להתחיל עם כוונה ועם כמה שאלות נוקבות לגבי מקור המשיכה לרוחניות ולמנהגיה. האם המטרה היא להכיר את עצמי לעומק, להיות אדם רחום ואמפטי יותר, לרפא את הדברים הזקוקים לריפוי, לקדם מערכות יחסים אמיתיות וקרובות, להתחבר לממדים נעלים יותר, לחפש תשובות לשאלות החיים הגדולות ביותר – או רק להיראות כמי שעושה זאת? האם אנו מספיק אמיצים כדי לתפוס את האגו שלנו בקלקלתו, להבחין מתי הוא יוצא מאיזון ומתחיל מעט להשתולל? זה קורה, ככלות הכול, הרי כולנו בני אנוש.

עבורי, רוחניות אמיתית לא זקוקה לקהל, היא משגשגת במחשכים, ברגעים הקשים ביותר, בעת ההתמודדות האישית עם האתגרים הגדולים, בחיפוש אחר תשובות לשאלות החיים הגדולות, בנשימות עמוקות, ובחביבות ובאמפתיה שאתם מעניקים ללא שום צורך בתודה ובקרדיט. היא לא אות שאפשר להצמיד לחזה, היא מצפן עבור הנפש, הרוח והנשמה.

האנשים הרוחניים ביותר שאני מכירה, כלל לא היו מגדירים את עצמם ככאלה, הם רוחניים רק לכאורה, שום דבר חיצוני לא רומז על הרוחניות העמוקה שקיימת בהם – אמפתיה עמוקה, ענווה חמימה, הכלה מלטפת, מילה טובה, ניצוץ בעיניים והבעה נעימה.

האגו תמיד יחפש אחר מחיאות כפיים ותשומת לב, אבל הנתיב הרוחני העמוק והאמיתי יחפש תמיד אחר משהו חשוב יותר: מסע גילוי והגשמת הנשמה ללא רוח וצלצולים, כאשר רק הריפוי, הגילוי העצמי וההתפתחות האישית מהווים את הגמול השקט.