מאת: Mutual Reception Astrology
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
לפני שהשפה חצבה גבולות בעולם, לפני שנשמות למדו לשקר לעצמן, הנהר היה פצע על פני האדמה. לא מים. לא מעבר. רָעָב. יצורים שנכנסו אליו יצאו ממנו כמשהו אחר או לא יצאו כלל.
בלילה שבו ירח נחבא מאחורי צעיף אפור, העקרב מצא את הצפרדע רועד על הגדה. הצפרדע לא רעד משום שפחד מהעקרב. הוא רעד משום שזיכרון עתיק כלשהו בתוכו זיהה את הצועד לכיוונו.
גופו של העקרב היה עשוי עצם שזכרה את האש.
זנבו זהר חלושות ברעל ההכחדה.
נוכחותו הייתה השקט שקדם לקבורה.
״קח אותי לגדה השניה״, אמר העקרב.
הצפרדע נענע בראשו. ״אם אשא אותך, אתה תהרוג אותי״.
קולו של העקרב היה רך. רך מדי. הרכות היא להב שמחליק אל בין הצלעות. ״אתה מדבר על מוות כאילו היה דבר שלא טעמת מעולם. אתה מדבר כאילו לא טבעת מאות פעמים בחשאי״.
הצפרדע קפא. משהו נע בתוכו. משהו עתיק.
משהו שממנו ברח בחלומותיו.
הוא הניח לעקרב לעלות על גבו.
הם החליקו אל הנהר.
המים התהדקו סביבם כאגרוף קפוץ. הצפרדע חתר קדימה. רגליו של העקרב נצמדו אליו כזיכרון שלא יכול היה לנער מעליו. הנהר לחש דברים באוזניי הצפרדע. דברים שניסה לשכוח.
חטאים.
שקרים.
בגידות.
חולשה.
הנהר הכיר את כולם.
במחצית הדרך אל העבר השני, העקרב הרים את זנבו והחדיר את עוקצו אל עמוד השדרה של הצפרדע. לא במהירות. באיטיות ובכוונה תחילה, כחציבת שם באבן.
הצפרדע השתנק בעת שהרעל חדר לגופו. הרעל לא צרב. הוא לחש. הוא פתח דלתות שנפשו סגרה על מנעול.
״מדוע?״ התחנן. ״מדוע להרוג את שנינו?״
העקרב רכן. ניחוח נשימתו כמערות שבהן נמים אלים נשכחים. ״אתה חושב שזה מוות. אין זה מוות. זו חניכה״.
רגלי הצפרדע התעוותו. המים סביבו החלו לרתוח בחזיונות. הוא ראה כל חביבות שהעניק מתוך פחד. כל אהבה בה דבק בשל חולשה. כל בגידה שבלע כדי להשכין שלום. כל פעם שאפשר לעצמו להיות קטן. הרעל לא הרג אותו. הוא הפשיט אותו.
״רצית חצייה בטוחה״, אמר העקרב. ״רצית להגיע לעבר השני מבלי להשתנות. לא כך עובדים נהרות. לא כך עובדות נשמות. אני עוקץ כיוון שאתה מסרב להשיל מעליך עור שקטן למידותיך״.
גופו של הצפרדע נשבר והתפרק מתחת למים. עצמותיו התפוררו לבוץ. מחשבותיו התנפצו כקליפות ביצים. רוחו קרעה את עצמה לחופשי, צורחת.
העקרב לא טבע. הוא צעד על מי הנהר כאילו היו אבן מוצקה. הוא צפה בצורתו המתפוגגת של הצפרדע מסתחררת מתחתיו.
״לא נענשת״, אמר. ״נקצרת״.
על קרקעית הנהר, הצפרדע פקח עיניים חדשות. הן היו עשויות מחשכה ומאש כוכבים. הן ראו את האמת שמאחורי האמת. הן ראו את צורתה של כל תשוקה שאי פעם קבר. הוא ראה את עצמו ללא אשליה.
הצפרדע לא היה עוד צפרדע. הוא השיל את הצורה ששיקרה לו. הוא יצא מהנהר כמשהו חד ועתיק.
למעלה, העקרב הרים זנבו אל השמים. קבוצת הכוכבים של העקרב ניצתה, זוהרת מאי פעם, כאילו ניזונה מאותו רגע.
זו תורת העקרב. שינוי לעולם אינו עדין. לידה מחדש אינה מתנה. התגלות נקנית באמצעות הנשימה האחרונה של מי שהייתם בעבר.
ונשמות מסוימות יכולות להתעורר רק לאחר שהוטבעו.