מאת: ג׳ינה קרוסו הוסאר
תרגום מאנגלית: סמדר ברגמן
אם דומה שהחיים עושים בכם כרצונם – קראו זאת…
האגדה מספרת שכאשר שאלו את מיכלאנג'לו כיצד פיסל את פסל השיש המדהים – דוד – הוא השיב: ״הסרתי את כל מה שלא היה דוד״.
כאשר אנו הולכים לאיבוד, מתאבלים, מרגישים את אותות הנשמה שמסמנים שינוי, לעיתים קרובות אנחנו מפרשים את האות הזה כדבר מה שחסר.
ולכן, אנחנו מבקשים למלא את החסר. מחפשים. מוסיפים ומכפילים.
אנחנו חושבים שאנחנו צריכים יותר.
יותר כסף.
יותר דברים.
יותר פרויקטים.
יותר הסחות דעת.
יותר לייקים, יותר עוקבים.
יותר חומרים.
יותר תוכניות.
יותר, יותר, יותר.
הכול כדי למלא את הריק. כדי לסגור את הפער בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שיש לנו.
אבל במקום שהמצב ישתפר, הוא רק מחמיר.
אתם מאבדים את הקשר הזוגי באותו שבוע שבו אתם מפוטרים מהעבודה.
ובאותו שבוע גם התוכניות שלכם מתבטלות.
ובאותו שבוע אתם חולים, ובאותו שבוע ידידות קרובה מתפרקת.
ואתם תוהים: ״למה אני נענש?״
אבל אולי בעצם אתם עוברים תהליך של חישול? כמו נפח שמחשל מתכת לוהטת לצורה כרצונו.
ואולי זה שורף, כיוון שאתם הולכים ומתקרבים?
אנחנו ממשיכים להוסיף, ואלוהים ימשיך להחסיר, עד שנבין.
מה שנראה כהפסד הוא לעיתים עריכה קוסמית עצומה וחיונית.
אלוהים חוצב בשיש זהותכם. מסיר את כל שחוסם את הדברים שאותם אתם אמורים לראות, שעמם אתם אמורים להתמודד, ושאותם אתם אמורים לשלב.
אולי החיים רק מוודאים שלא יישאר דבר שיסיח את דעתנו מהאמיתות מהן ניסינו להתחמק?
רסיס אחר רסיס, החיים משליכים לרצפה את כל שניצב ביניכם לבין זיכרון המטרה שלכם, האמת שלכם, הערך שלכם.
אולי הדברים שאיבדתם יחזרו אליכם.
אבל לא ניתן יהיה להדביקם בחזרה.
יהיה צורך ליצור יצירת אמנות חדשה לגמרי.
כיוון שאם תכו בשיש בעדינות – שום דבר לא יקרה.
כדי לשנות צורה יש צורך בכוח גדול.
יש להלום בעוצמה.
להזיע ולדמוע.
להתעייף עד כלות.
ואולי פשוט נניח להרס להתרחש?
נרפה את אחיזתנו.
נוותר על הצורך למלא את החסר.
בטחו בעריכה. האמינו בהכרח האובדן.
אפשרו לחיים להתפשט מכל שידענו. שבו באי הנוחות.
ואולי נבטח במה שנמצא בצד האחר של כל הדברים הללו? נזרוק את עצמנו על השולחן כדי שניתן יהיה לחשל אותנו באש ובהלמות הפטיש? ואז במקום לשכב שם מדממים ותוהים ״למה אני?״, אולי נתמיר את הצלקות לשינוי ולאור ולצמיחה?
אולי דווקא ההסרה, ולא ההוספה, היא הדרך שבה אנו לומדים להכיר מחדש את העצמי האמיתי שלנו, את התשוקות העמוקות ביותר שלנו ואת החיים שאנו אמורים באמת לחיות.
אז אם נדמה לכם שאתם נאלצים לצפות בחלקים מכם נעלמים…
לצפות בחוסר אונים שעה ששברי זהותכם, התוכניות שלכם, הלב שלכם, מוטלים על הרצפה בערימה ענקית של תדהמה ובלבול…
עצרו. נשמו. האמינו. התייצבו מעל הערימה הזו בהבנה מלאה ביראת כבוד שאומנות יכולה להתגלות רק בעקבות הרס.
אתם לא נענשים. אתם הפסל. אתם דוד.
אתם הולכים ומתגלים.
