מאת: סטיב ד׳לאנו גרסיה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
תכופות, האנשים המסוכנים ביותר הם אלה שמעולם לא נגררו אל אזורי הקצה של עצמם ונאלצו לחיות שם. הם נעים בעולם בידיים נקיות ובקולות יציבים, מאמינים שחיים שלא זועזעו על ידי כאב עמוק הם הסטנדרט הרגיל, ושכל דבר אחר הוא כישלון אישי. הם מדברים על ריפוי כאילו היה החלטה פשוטה, כמו החלפת חולצה או נסיעה ברחוב אחר בדרך הביתה. הם ניצבים על קרקע יציבה ומביטים מטה על הנאחזים בקצה, ובמקום להושיט יד, הם תוהים מדוע מישהו עדיין תלוי שם. הם סבורים בטעות שהנוחות שלהם היא חכמה, שהמזל שלהם הוא כוח, שעורם הנקי מפצעים הוא הוכחה לכך שאחרים הם חלשים.
אלה הם האנשים שאומרים ״תתגברי״, כיוון שמעולם לא היה עליהם להיות ערים כל הלילה, להתווכח עם המחשבות שלהם רק כדי להישאר בחיים עד הבוקר. הם מעולם לא הרגישו כיצד זיכרון חונק אותם יותר מכפי שיכולות לחנוק כפות ידיים. הם לא מכירים את תחושת הלב הפועם במהירות לצלילי פסיעות רגליים, דלת נטרקת או קול שדומה לקולו של האדם שפגע בכם. עבורם, המיינד הוא חדר שקט שתמיד מציית. הם לא מסוגלים להבין את משמעות היות אדם לכוד בתוך עצמו, חוזר בראשו על סצינות שמעולם לא ביקש לראות, מתחנן בפני גופו שירגע בעודו רועד ללא רשותו. ולכן הם מכנים זאת תגובה מוגזמת, הם מכנים זאת שליליות, הם מכנים זאת דרמה, כיוון שמעולם לא היו צריכים לזחול כדי לצאת מכלא בלתי נראה, נשימה אחת בכל פעם.
הם צוחקים לשמע המילה ״טריגר״, כאילו הייתה בדיחה במקום פצע נסתר שנפתח לרווחה שוב ושוב על ידי דברים שאף אחד אחר לא שם אליהם לב. הם מגלגלים את עיניהם לנוכח התקפי חרדה, כיוון שמעולם לא חוו את לבם נטרק בעוצמה רבה כל כך עד שכמעט ונעצר, או את חזם מתכווץ עד אשר האוויר הופך לאבן. הם חושבים שטראומה היא סיפור עם התחלה ברורה וסוף ברור, דבר מה איום שהתרחש לפני המון המון זמן ועכשיו מתויק בקפידה במעמקי המגירה. הם לא מסוגלים לתפוס שעבור אנשים מסוימים, מה שבא אחר כך, הוא ברוטלי לא פחות מהאירוע עצמו. הגוף זוכר את מה שהמיינד מנסה לקבור. הסכנה היא לא רק הבּוּרוּת שלהם, אלא הביטחון שבו הם מעניקים עצה לגבי קרבות שמעולם לא היה עליהם להילחם בהם.
אלה הם האנשים שמביטים במישהו שמתקשה עדיין לעמוד ואומרים: ״אבל זה היה לפני שנים״, כאילו הזמן עצמו הוא רפואה. הם לא רואים כיצד פצעים ישנים יכולים לדמם מבעד לחיוך החזק ביותר. הם לא יודעים שאדם יכול ללכת לעבודה, לשלם חשבונות, לספר בדיחות ועדיין להתעורר בכל בוקר בתחושה שחלק ממנו לא עזב אף פעם את הרגע שבו הכול השתבש. הם שופטים את מה שהם מסוגלים לראות ומבטלים את מה שהם לא מסוגלים לראות. כאשר מישהו בוכה ״יותר מדי״, הם אומרים שהוא מבקש תשומת לב. כאשר מישהו משתתק, הם אומרים שהוא קר. הם לא מבינים ששני המצבים הנפרדים האלה יכולים להיות צורות של הישרדות. הם רואים רק את ההתנהגות ואף פעם לא רואים את החבורות שגרמו לה.
הם מבלבלים הישרדות עם דרמה, משום שמעולם לא נאלצו לבנות חיים על גבי משהו שקרס מתחת לרגליהם. הם רואים אישה שבודקת שוב ושוב כל מנעול וחושבים שהיא פרנואידית, לא מבינים שהיא מנסה להרגיש בטוחה בעולם שלימד אותה שהיא לא. הם רואים אדם שנרתע ממגע ומניחים שלבו קר, לא יודעים שפעם, משמעות המגע הייתה סכנה. הם רואים מישהו שמתקשה לתת אמון וקוראים לו ״קשה״, לא מבינים כלל שאמון, עבור אנשים מסוימים, היה כלי נשק שהופעל כנגדם. אין להם מושג מהי התחושה לחוות בגידה מצד מישהו שאומר ״אני אוהב אותך״, להיפגע על ידי מישהו שהיה אמור להגן עליכם, להידרש לשתוק כאשר סוף סוף מצאתם את האומץ לדבר. וכיוון שהם לא יודעים, הם מחליטים שקל יותר להעמיד פנים שהפגיעה מוגזמת מאשר להודות שהעולם אכזר הרבה יותר מכפי שהם היו רוצים להאמין.
החלק המפחיד הוא לא רק שהם לא מבינים, אלא שתכופות הם לא רוצים להבין. הקשבה אמיתית תחייב אותם להתמודד עם העובדה שהעולם לא בטוח כפי שהם מרגישים. הם יאלצו להודות שהנוחות שהם חווים בחייהם אינה מובטחת, ושהשלווה שלהם אינה הוכחה להוגנות, רק למזל. יהיה עליהם לקבל שאנשים שהם מעריצים, מערכות בהן הם בוטחים ומשפחות עליהן הם מגוננים, מסוגלים לפגוע פגיעות עמוקות. קל יותר להאמין שהשורדים רגישים מדי מאשר לקבל שהאכזריות יושבת קרוב יותר מכפי שהם חושבים. קל יותר לומר ״אתם מגזימים״, מאשר לשאול ״מה קרה לך?״ ואז להחזיק בתשובה ברַכּוּת.
ולכן הם מפנים את פניהם מהקושי המולד שבספוריהם של אנשים אחרים. הם מבטלים את הקול הרועד, את הידיים חסרות המנוחה, את השתיקה העמוסה שבין המשפטים. הם מציעים משפטים רדודים: ״לכל דבר יש סיבה״, ״יש סיפורים גרועים יותר״, ״את רק צריכה לחשוב חיובי״. המילים האלה נשמעות חביבות על פני השטח, אבל מתחת לפני השטח הן נושאות דבר–מה חד: המסר שאם אינכם מסוגלים פשוט לבחור להרגיש טוב יותר, הרי שאתם חייבים להיות הבעיה. הם הופכים את הסבל למבחן שבו אתם נכשלים. ובעשותם כן, הם פוצעים את השורדים פעמיים – פעם אחת עם מה שנעשה להם, ושנית עם השיפוט שבא אחר כך.
האמת היא שאף אחד לא צריך לחוות סיוט זהה כדי להפגין כלפיו כבוד. אתם לא צריכים להכיר כל צריבה של כל אש כדי להבין שהאש שורפת. אתם לא צריכים להזיל את אותן דמעות כדי להבין שהאבל כבד. מה ששובר לבבות הוא לא היעדר חוויה משותפת, אלא היעדר מאמץ להפגין אכפתיות. האנשים המסוכנים ביותר הם לא אלה שאין להם צלקות, הם אלה שלא מוכנים לפקוח את עיניהם. הם מגינים על הנוחות שלהם על ידי כך שהם מכחישים מציאות של אדם אחר. הם מגינים על התמימות שלהם, על ידי כך שהם מכנים סיפור של אדם אחר ״הגזמה״. הם מעדיפים לשמור על תחושת הביטחון שלהם מאשר להאמין שהאדם למולם נושא יותר מכפי שהם מסוגלים לראות.
אם שרדתם את מה שאחרים לא מבינים, הקיום שלכם אינו הגזמה והכאב שלכם אינו חוסר נוחות. אתם לא חלשים אם אתם עדיין מרגישים את מה שקרה לכם. אתם לא ״יותר מדי״ אם נשברתם ביום שנראה שגרתי לכל האחרים. התמודדתם עם דברים שהיו מוחצים את האנשים שאומרים שאתם דרמתיים. צעדתם בלילות שהיו גונבים לחלוטין את האור שלהם. הכוח הדרוש כדי להמשיך לנשום בחיים שלפעמים מרגישים שלא ניתן להמשיך לנשום בהם הוא כוח שרוב האנשים לעולם לא ייאלצו למצוא בעצמם. הצלקות שלכם לא הופכות אתכם לפחותים, הן הוכחה לכך שסירבתם להיעלם.
ואם אתם נמנים על מעטים שלא נקרעו לרווחה בשל טראומה עמוקה, זו מתנה, לא סמכות לשפוט. השלווה שלכם היא לא פרס שהרווחתם כיוון שאתם טובים יותר, זו רכות שהחיים אפשרו לכם לשמור. כבדו זאת על ידי כך שתסרבו לעשות בעובדה זו שימוש כמו בנשק כנגד אלה שלא היו כה בני מזל. במקום לומר ״תתקדמו״, נסו לומר, ״אולי אני לא ממש מבין, אבל אני מאמין לך״. במקום לפקפק בתגובה של אדם כלשהו, קחו בחשבון שאינכם יכולים לראות את המשקל שהוא נושא. הניחו להיעדר הצלקות שלכם להפוך אתכם לרכים יותר, לא לחדים יותר. הניחו לעובדה זו ללמד אתכם להקשיב יותר מכפי שאתם מדברים, לשאול במקום להניח ולנחם במקום לתקן.
בסופו של יום, העולם לא זקוק לעוד אנשים שעומדים ממרחק ודורשים שהכאב יהיה מסודר. העולם זקוק לאנשים שאמיצים דיים כדי לשבת עם מה שהם לא מסוגלים לתקן, לשמוע סיפורים שמערערים אותם, להחזיק בידיים רועדות מבלי לברוח. האנשים המסוכנים ביותר הם אלה שהטראומה לא נגעה בהם שבוחרים ביוהרה על פני האמפתיה. האנשים המרפאים ביותר הם אלה, שבין אם הם שבורים או לא, בוחרים להעניק חשיבות גדולה יותר לאמת של אדם מאשר לנוחות האישית שלהם. מי ייתן ותמיד תהיו אותם אנשים מרפאים. מי ייתן ולעולם לא תפנו גב ללב פצוע רק כיוון שהוא מפחיד אתכם.
ואם אתם נושאים פצעים בעצמכם, מי ייתן ותדעו זאת: אתם לא נטל כיוון שיש לכם תחושות עמוקות, אתם לא טועים אם אתם כואבים עדיין, ואתם ראויים לעדינות בכל רגע שבו מישהו אומר לכם ״תתגברו״, במקום לשאול איך הוא יכול לעזור לכם לשאת את מה שלא הייתם אמורים אף פעם לשאת לבדכם.
