דף פייסבוק בשם ״העצמי״
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
מגיע רגע שבו הניסיון שלכם להסביר את עצמכם מפסיק להיות תקשורת ומתחיל להיות פגיעה עצמית.
בתחילה אתם לא מבינים את זה.
אתם חושבים שאתם מבהירים.
אתם חושבים שאתם הוגנים.
אתם חושבים שאם תגידו את הדברים בצורה הנכונה, הם סוף–סוף יבינו.
אבל הבעיה מעולם לא הייתה בלבול.
היא הייתה סירוב.
לאנשים שמפיקים תועלת מכך שהם ״מבינים אתכם לא נכון״, אין שום תמריץ לשמוע את האמת.
הם לא רוצים בהירות.
הם רוצים יתרון.
כל הסבר שאתם נותנים הופך לנשק.
כל פרט הופך למשהו שניתן לעוות.
כל אמירה שמצביעה על פגיעות הופכת להוכחה שאתם ״רגשניים״, ״לא יציבים״ או ״מגזימים״.
זו הסיבה מדוע מערכות בעלות תפקוד לקוי דורשות הסברים.
משפחות.
מקומות עבודה.
קבוצות חברים.
דינמיקות של התעללות.
הם מתעקשים ״לדבר על זה״, לא לפתור את הפגיעה, אלא להתיש אתכם לכדי כניעה וציות.
הצורך להסביר מותיר אתכם עסוקים.
התעסקות זו בהסברים משמרת את שלמות ההיררכיה.
וההיררכיה תשרוד רק אם תמשיכו להצדיק את זכותכם להתקיים בתוכה.
שימו לב לדפוס.
כאשר אתם מסבירים, הם לא משקפים.
הם מעלים התנגדות.
כאשר אתם מתארים איך זה השפיע עליהם, הם חולקים כוונה.
כאשר אתם קוראים לפגיעה בשמה, הם קוראים להקשר בשמו.
כאשר אתם מבקשים לקיחת אחריות, הם שואלים מדוע אתם כועסים כל כך.
השיחה אף פעם לא מתקדמת.
היא פשוט מרחיקה אתכם עוד יותר מעצמכם.
זה לא חוסר הבנה. זו אסטרטגיה.
אנשים בריאים לא ידרשו מכם להסביר את עצמכם עד צאת נשמתכם.
הם מקשיבים בפעם הראשונה.
הם שואלים שאלות כדי להבין, לא כדי לנצח.
הם לא מחייבים אתכם לדמם לפני שהם מאמינים לכם.
ולכן, כאשר אתם מפסיקים להסביר ולפתע מכנים אתכם קרים, קשים, יהירים, אנוכיים, שונים – אין זו עדות לכך שאתם שוגים.
זו עדות לכך שהדינמיקה תלויה בספק העצמי שלכם.
שתיקה אינה הימנעות.
שתיקה היא הבחנה.
אינכם חייבים בהירות לאנשים שמשתמשים בכנות שלכם כמו בנשק.
אינכם חייבים הסברים לאנשים שמקשיבים רק כדי להפריך אותם ולבטל אתכם.
הרגע שבו אתם מפסיקים להסביר, הוא הרגע שבו אתם מפסיקים להתחנן לכבוד בסיסי.
