מאת: סטיב ד׳לאנו גרסיה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
טראומה יכולה ללמד אדם להתייחס להתבודדות כאל מקלט. לא משום שהלבד הוא כיפי, אלא כיוון שהוא צפוי. כאשר אתם לבד, החדר נותר כפי שהוא, האוויר נותר כפי שהוא ומצב הרוח היחיד שאותו עליכם לנהל, הוא מצב הרוח שלכם. יציבות זו יכולה להרגיש כדבר הקרוב ביותר לביטחון שאי פעם הרגשתם.
הלבד הוא צורה של שליטה. אתם מחליטים מתי הדלת נפתחת, מתי היא נסגרת, למי יש גישה וכמה זמן הם נשארים. אתם יכולים לבחור בשקט מבלי שהוא ישמש כנגדכם, אתם יכולים לבחור ברעש מבלי שהוא ייחקר. לאחר היסטוריה שביטלה כלאחר יד את בחירות שלכם או שהענישה אותן, אפילו שליטה קטנה יכולה להרגיש כהקלה.
הלבד מפחית את מספר האיומים שהמוח שלכם סבור שהוא חייב לנטר. יש פחות ציפיות שיש לפרש, פחות שינויים בגון הקול שיש לנתח, פחות שינויים פתאומיים שעלולים להצביע על כך שעשיתם דבר מה לא נכון. אתם לא צריכים להכין את המשפטים, לתרגל את התגובות או להתמודד עם השלכות שמגיעות ללא אזהרה. הגוף יכול להפסיק לנסות לחזות את הפגיעה הבאה.
לעומת זאת, אנשים מגיעים עם משתנים. הם מביאים את הצרכים שלהם, את הציפיות שלהם, את הטמפרמנט שלהם, את חוסר ההבנה שלהם ואת ההערות הפזיזות שלהם, שיכולות לחתוך מבלי שהם יבחינו בכך כלל. הם יכולים להיות חביבים היום ומרוחקים מחר, עדינים בציבור וקשוחים בחדרי חדרים, תומכים עד אשר אתם הופכים לא נוחים. עבור מישהו שלמד שקרבה יכולה להתהפך ולהפוך לסכנה, הבלתי צפוי לא מרגיש כמו חידוש, הוא מרגיש כמו סיכון מחושב.
כאשר אתם לבד, אתם לא צריכים להסביר את עצמכם. אתם לא צריכים להוכיח שמה שקרה היה אמיתי, להסביר מדוע אתם מתקשים עם דברים רגילים, או לחייך כדי לגרום למישהו אחר לחוש בנוח. אתם לא צריכים לנטר את הבעות הפנים שלכם, את קולכם, את כפות הידיים שלכם, את הדמעות שלכם. אתם יכולים להיות בדיוק מי שאתם, מבלי לתרגם את הכאב שלכם למשהו קל לעיכול.
ואף על פי כן, לסוג זה של ביטחון יש מחיר, שרק לעתים נדירות מדברים עליו בכנות. הבדידות יכולה להפוך להרגל כה חזק שהיא מתחילה להרגיש כזהות, כאילו שהתרחקות זהה להיותכם חזקים. ככל שאתם מרבים להיות לבד, כך הנראות יכולה להרגיש לא מוכרת, והזדקקות לאדם כלשהו יכולה להיות מפחידה עוד יותר. אתם יכולים למצוא את עצמכם משתוקקים לקשר ופוחדים ממנו בעת ובעונה אחת, לרצות בחום אנושי ולהמשיך ללבוש את המעיל שלכם.
לפעמים החלק הקשה ביותר הוא לדעת שלא בחרתם בכך משום שאין לכם אהבה להעניק. בחרתם בכך כיוון שההתנסויות שלכם לימדו אתכם שאהבה יכולה להיות מותנית, שתשומת לב יכולה לבוא עם תג מחיר ושנראות עלולה להפוך אתכם למטרה. לא התרחקתם מאנשים כיוון שהייתם אדישים, התרחקתם כיוון שנמאס לכם להיפגע ואז לשמוע שזה לא חשוב.
ולכן בניתם חיים שמבקשים פחות מהעולם. למדתם להתמודד היטב בשקט, למדתם לשאת היטב את התחושות שלכם לבדכם, למדתם היטב להיעלם לפני שמישהו יוכל להקדים ולעזוב אתכם. זה עובד, פחות או יותר, זה משאיר את הבהלה חלשה יותר, זה מותיר את הסכנה קטנה יותר, זה משאיר את הנזק מצומצם. זה גם משאיר את הרכות והעדינות מצומצמות, את הצחוק מצומצם, את הנחמה מצומצמת, כאילו לבכם הוצב מאחורי זכוכית להגנתו שלו.
אם אלה אתם, הלבד שלכם אינו פגם אופי, הוא עדות לכך שהסתגלתם. אבל מגיע לכם יותר מאשר חיים מנוהלים ולא יותר. הלוואי שתפגשו אדם יציב אחד, שלא מעניש כנות, שלא גורם לכם להרוויח חביבות ושמוכיח בסבלנות שאתם יכולים להיות בטוחים וגם מוחזקים – עד אשר הלבד יפסיק להיות המקום היחיד שבו הגוף שלכם יכול לנשום.
