מדוע הורים ובני משפחה פוגעניים בוחרים בתפקיד הקורבן ובשכתוב ההיסטוריה במקום בחשבון נפש, ואיך ניתוק קשר הוא אקט של הגנה עצמית והתעצמות

מאת: סמדר ברגמן ©

כאשר אדם בוגר בוחר לנתק קשר מבני משפחה רעילים, תכופות מדובר בהחלטה אישית לא קלה, שמתקבלת לאחר שנים של התמודדות עם טראומה ופצעים רגשיים, פסיכולוגים או אפילו פיזיים. ואף על פי כן, בני משפחה מתעללים* לעולם לא יראו זאת כך. במקום לעשות חשבון נפש בכל הקשור למעשים ולהתנהלות שלהם במסגרת הקשר המשובש והמעורער, הם יעדיפו להאשים כל אדם, חוץ מאשר את עצמם. אתם הופכים אז ל״כפויי טובה״, ״מתופעלים״ או ״רגישים מדי״. אנשים אחרים, חברים, בני זוג או מטפלים מצויירים כרשעים, שהסיתו אתכם נגדם. הדיפה זו אינה רק מנגנון הגנה – זהו חלון אל תכונה נוספת, כזאת שמעדיפה תדמית ושליטה על פני קשר, ותיכף ארחיב על כך.

עבורי באופן אישי, היעדר הסקרנות פשוט זועק לשמים. יכול להיות, שכאנשים נורמטיביים, אתם מצפים לשאלות כגון: ״מה קרה? מה השתבש? האם תרמתי בדרך כלשהי למצב? האם יש משהו שאני יכול לעשות?״ אבל אצל קרובי משפחה רעילים, כמו גם אצל המשת״פים שלהם (כאלה שהם משת״פים מרצון וכאלה שהם משת״פים שלא יודעים כלל שהם משת״פים), תכופות הנרטיב הזה כלל לא קיים. הסיפור שלהם נוקשה אך ברור – הם הקורבן, הם נפלו קורבן לאי הבנה, נעשה להם עוול והם נזנחו שלא בצדק. סירוב זה לקבל אחריות ולעשות חשבון נפש לא קשור רק להכחשה; לעתים זהו גם סירוב להכיר באוטונומיה ובריבונות שלכם. ההחלטה שלכם לנתק את הקשר לא נתפסת כבחירה קשה אך תקפה, אלא כבגידה ממשית במשפחה, כהתמרדות כנגד סמכות הורית או כנטישה של קשר דם שנתפס – באופן מניפולטיבי – כקדוש.

אך אמת עמוקה הרבה יותר מסתתרת לעתים מאחורי היעדר הסקרנות – עבור אנשים שכאלה, מערכת היחסים לא קשורה באמת לאהבה אלא לשליטה, לתדמית ולשמירת כוחם.

כאשר אותו קרוב משפחה שבחרתם לנתק עמו את הקשר, מספר את סיפורו, בין אם ברשתות החברתיות, במפגשים משפחתיים או בשיחות ״התקרבנות״ ודמעות תנין עם חברים ואפילו עם זרים, מתברר שמקור ״המצוקה״ לא טמון באובדן קשר של אהבה וחיבור משמעותי. במקום זאת, המניע הוא כעס בשל איבוד שליטה בנרטיב, כמו גם בשל ״החשיפה הבוגדנית״ שמוציאה לאור את האמת ש״משהו במשפחה המושלמת שלנו מקולקל מאוד״. במשך שנים, הם היו אלה שעיצבו את האופן שבו ראו ותפסו אתכם, הם הסתירו או מזערו את ההתנהגות המזיקה שלהם, תוך כדי כך שהם מתארים את עצמם כהורים או כאחים מסורים ואוהבים. ניתוק הקשר הורס את התמונה המושלמת שניסו ליצור. לפתע, נעלמתם מהמכ״מ, אינכם נוכחים עוד כדי להעניק תוקף לגרסה שלהם או כדי לחזק את תדמיתם. ההיעדרות שלכם מחרישת אוזניים, לא בשל הריק הרגשי, אלא משום שהיא לוקחת מהם את היכולת להכתיב את הסיפור.

אך כאן לא נגמרת התפיסה המעוותת, קרובי משפחה רעילים יכולים להמשיך לשכתב את ההיסטוריה, לטעון ש״תמיד היו שם בשבילכם״, או שטענותיכם מוגזמות. הם יכולים לגייס אנשים אחרים לעזרתם (משת״פים), לחפש אישור מקרובי משפחה או מזרים כדי לחזק את סיפורי הקורבן שלהם. במקרים קיצוניים, הם יכפישו אתכם, בעקיפין או באופן גלוי, בסתר או בפומבי, תוך שימוש בשקרים או בחצאי אמיתות, שתמיד עדיפות על שקרים מוחלטים.

מה שחסר לחלוטין בתרחיש הזה הוא ניסיון כן ואמיתי להבין את הסיבות שלכם, את נקודת המבט שלכם או לקחת אחריות על הנזק, הפגיעה, הכאב והטראומה שגרמו לכם. המיקוד והמאמצים שלהם יוקדשו רק לדבר אחד –  להשבת התדמית המושלמת והשקרית שלהם ולא תיקון מערכת היחסים.

הפספוס הגדול טמון באובדן הזדמנות לצמוח ולהתפתח מבחינה אישית. ניתוק קשר לא חייב להיות סוף הסיפור, משפחה רעילה שמוכנה לעשות חשבון נפש, לבקש סליחה ולהשתנות יכולה לפתוח את הדלת לפיוס, גם אם הדבר לוקח זמן. אך קרובי משפחה רעילים לא בוחרים בדרך כלל באפשרות הזאת. הסירוב שלהם לבחון את עצמם לעומק, לקחת אחריות או לכל הפחות, לפתח סקרנות, מנציח את המצב ולא מותיר לכם ברירה, אלא לשמור על עצמכם, לבחור בעצמכם, לנתק את הקשר ולכונן גבולות בריאים. במקרים שכאלה, אם כבר בחרתם בעצמכם, הבחירה הזאת היא הבחירה הנכונה ביותר והבריאה ביותר עבורכם ועבור הריפוי שלכם.

* קיימים סוגי התעללות רבים, כמו למשל התעללות פיזית, התעללות נפשית או רגשית, התעללות מילולית, התעללות כלכלית, התעללות מינית והזנחה (פיזית או רגשית).