(או לפחות מנסים)
מאת: סמדר ברגמן ©
סדרת ״צל״ המזלות דומה שהפעילה טריגרים אצל אנשים רבים, נכתבו תגובות לא פרופורציונליות, מתלהמות ומוגזמות. מסיבה זו (ולא רק), החלטתי לפרסם עכשיו את הפוסט הזה, שנכתב כבר לפני מספר חודשים והמתין בסבלנות לרגע המתאים.
הנה סוד ידוע – לכולנו יש טריגרים. כן, לכל אחד ואחת מאיתנו. לפעמים מילה, משפט, מעשה או מבט יכולים ללחוץ לנו על כפתור בלתי נראה ולעורר בנו כעסים, רגשות והתנהגויות לא אופייניות. ברגעים כאלה, אנחנו שוכחים מי אנחנו באמת, מגיבים בצורה לא אופיינית ואחר כך עלולים לכעוס על עצמנו בשל כך. אבל חשוב לדעת שטריגר רגשי הוא לא פגם או חולשה, אלא אות חיים, סוג של צלקת נפשית בלתי נראית, תזכורת לכך שבשלב מסוים בחיינו, חווינו פגיעה, כאב, דחייה או איום, והנפש שלנו תכנתה לעצמה מנגנון הגנה אוטומטי. הטריגר יכול להתעורר מדברים רבים, מקום מסוים, טון דיבור לא מתאים, ביקורת קטנה או אפילו מבט חטוף. הוא לא קיים רק אצל אנשים שעברו טראומות קשות, הוא קיים אצל כל אדם שמתישהו במהלך חייו נאלץ לפתח מנגנוני הישרדות, קרוב לוודאי שזה קרה בילדות.
בלי שנשים לב, הרגעים האלה ״חוטפים״ אותנו אל העבר וגורמים לנו להגיב למציאות הנוכחית דרך עדשה מעוותת של כאב ישן. הבשורה המשמחת היא שברגע שאנחנו מבינים זאת, אנחנו יכולים להתחיל במסע של מודעות וזיהוי, שאחר–כך יוביל אותנו אותנו מהתגובה האוטומטית לבחירה מודעת – מסוג של עבדות לתכנות הישן אל חירות רגשית.
הטריגרים הרגשיים, אותם גירויים פנימיים או חיצוניים שמפעילים תגובה רגשית עוצמתית, לא פרופורציונלית ולא בהכרח רלוונטית למציאות העכשווית, הם חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית ובמקרים רבים הם שרידים של חוויות ילדות או טראומות עבר שלא עובדו. הם משמשים כמעין ״פילטרים״ או אולי ״מוקשים״ בנפשנו, שכאשר לוחצים עליהם, אנו מושלכים בחזרה לדפוסי תגובה ישנים, ילדיים, אוטומטיים וכואבים. הבנה של המסע הפנימי שאדם יכול לעשות משליטה מוחלטת של הטריגרים עליו ועד להשתחררותו מהם, היא כמפת דרכים לריפוי רגשי אמיתי. מסע זה אינו לינארי, זהו תהליך הדרגתי של מודעות, קבלה ושינוי עמוק. לצורך פשטות, אציין שלושה שלבים עיקריים:
השלב הראשון – אנו פועלים על אוטומט, התכנות הישן עובד ועובד היטב. זהו השלב שבו הטריגר פועל בהילוך גבוה, מפעיל את האדם על פי התכנות הישן שנקבע בילדות. בשלב זה, האדם אינו מודע לכך שהוא מופעל. התגובה הרגשית, המחשבתית וההתנהגותית נחווית כמציאות אובייקטיבית ובלתי נמנעת.
הטריגר פועל כמכונה: הגירוי נכנס, הכפתור נלחץ ותגובה יוצאת לפועל. האדם הבוגר ירגיש חסר אונים אל מול הרגש, כאילו מדובר בכוח שלקח שליטה. אין מרחק, אין בחירה ואין יכולת לשקול תגובה שונה. זהו שלב ההישרדות הטהור, שבו המערכת הפנימית שואפת להגן על עצמה בכל מחיר, גם אם ההגנה הזאת גורמת נזק למערכות היחסים ולרווחה הנפשית בהווה.
השלב השני – בעקבות עבודת ריפוי, אנו מתחילים לזהות את הטריגרים, להבין את מקורם, את אופן פעולתם והשפעתם. אנו מתחילים לפתח מודעות. בעקבות המודעות, אנו מתחילים ליצור הפרדה בין ההפעלה לבין התגובה ובכך מתחילים לשנות את התכנות. בשלב זה שבו המודעות לטריגר עולה, הוא כבר לא מפעיל אותנו לחלוטין, עדיין פועל, אבל פחות מבעבר.
שלב זה הוא נקודת מפנה קריטית במסע הריפוי. המודעות העצמית, לרוב בעקבות עבודה פנימית, מאפשרת לאדם לחוות סוג של ״רווח״ בין הגירוי לתגובה. כעת, האדם מסוגל לזהות את התהליך ולומר לעצמו ״הופעלה בי תחושה, התכנות הישן הופיע ואני הגבתי בדרך המוכרת״.
הטריגר עדיין שם והתחושות הרגשיות קיימות, אך קיימת גם ידיעה פנימית שהתגובה הנוכחית היא תגובת עבר ולא תגובה מתאימה למציאות. ההפעלה אינה מושלמת, כעת היא סדוקה, כעת המודעות, ההבנה, כוח הרצון והבחירה מתחילים להיכנס לפעולה, גם אם הם נכשלים לפעמים. שלב זה דורש חמלה עצמית רבה, כיוון שהנפילה חזרה לדפוס הישן היא חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה. כעת המאבק הוא בין העצמי המתוכנת הישן לבין העצמי המתפתח והמודע.
השלב השלישי הוא שלב מימוש הריפוי והשתחררות. כעת התגובה אינה אוטומטית אלא מדודה ושקולה. זהו השלב שבו המודעות ועבודת הריפוי כבר עשו את שלהם, ולמעשה, הטריגר הפסיק לעבוד, האדם מגיב עתה ממקום שנרפא.
בשלב השלישי, התבנית הישנה איבדה את כוחה. הטריגר, שהרבה פעמים פעל כמרעום של פצצה, נוטרל. כאשר הגירוי הישן מופיע, הוא יכול לעורר הד קטן של הרגש המוכר, אולי דקירה פיזית קלה בגוף, אבל הוא אינו מביא להצפה רגשית כמו בעבר. המערכת הפנימית נמצאת כעת במקום רגוע, בטוח, מכיל ומקבל.
האדם מפסיק להגיב מתוך דחף אוטומטי של הגנה או הימנעות, אלא ממקום שלם ובחירה מודעת. זהו ריפוי עמוק שהושג באמצעות עיבוד החוויה הטראומטית המקורית, קבלה, תיקוף והבנת הרגשות ויצירת דפוסי חשיבה ותגובה חדשים. התגובה הופכת להיות פרופורציונלית למציאות בהווה, למשל, במקום זעם, ישנה אסרטיביות שקטה, במקום נסיגה או בריחה, ישנו ביטוי אותנטי של הצרכים.
האדם הופך להיות ריבון עולמו הפנימי. יכול להיות שהטריגר לא נעלם לחלוטין, אך הוא הופך לסוג של תזכורת לאן אין צורך לחזור, ולא פקודה לתגובה ישנה. שלב זה מסמל את החירות הרגשית, היכולת להיות נוכחים באופן מלא ולבחור את התגובה ממקום בוגר ומיודע, במקום להיות קורבן של התכנות הבלתי נראה של העבר. זהו ההישג הגדול של עבודת הריפוי, הפיכת כאב משבש ומנהל מן העבר לעוצמה ולחמלה עצמית בהווה.