בהשראת ג׳ניפר הופמן

מאת: סמדר ברגמן ©

אחת האמיתות הקשות ביותר לעיכול במסע האנושי היא הפער שבין התווית לבין המציאות. חונכנו להאמין שזהויות כמו ”אימא“, ״אבא״, ״אח״ או ״אחות״ הן מילים נרדפות לאהבה ללא תנאי, לתמיכה ולסביבה מכילה, מגנה ומכילה. אך המציאות מלמדת שתכופות, התוויות הללו הן רק כסות לקשרים ריקים מתוך, או גרוע מכך, לקשרים רעילים ומזיקים. ההנחה האוטומטית שאדם שנושא תואר משפחתי אכן רוצה את הטוב ביותר עבורנו, היא הנחה שעלולה לגרום לכאב עמוק ומתמשך.

כשהאור שלכם הופך לאיום

האמת היא שלא פעם, האנשים שאמורים לאהוב אותנו, הם דווקא אלו שמתקשים להכיל את מי שאנחנו באמת. הקושי הזה לא תמיד נובע מרוע, לעתים קרובות הוא נובע מחוסר יכולת להתמודד עם התדר המסוים שלנו. לפעמים קיים פשוט פער בלתי ניתן לגישור בתדרים וברטטים, פער שקרובי משפחה לא מסוגלים להתמודד עמו.

יש קרובי משפחה, שחיים עדיין בתודעת הממד השלישי, והם מעדיפים אתכם קטנים, חלשים, קלים לשליטה ולתפעול, והבחירה שלכם בדרך אחרת, מערערת את האנרגיות הישנות ואת הסטטוס קוו הישן.

סיום הנתיב הקרמתי

מנקודת מבט רוחנית, רבים מהקשרים הללו הם קשרים קרמתיים. אלו מערכות יחסים שנועדו ללמד אותנו שיעורים קשים על גבולות, ערך עצמי, אהבה עצמית ועמידה בזכות עצמנו. אך לכל שיעור יש סוף. מגיע רגע שבו אנו יכולים לומר, הבנתי את השיעור, אני בוחרת בהתמרה, אני בוחרת בנתיב שלי, אני בוחרת בעצמי. זה גם הרגע שבו הנתיב הקרמתי יכול להסתיים לתמיד.

סיום קשר עם שותף קרמתי, גם אם הוא בן משפחה מדרגה ראשונה, אינו כישלון, כפי שהמשפחה והחברה רוצה שתחשבו לעתים קרובות. הוא הכרזה על חופש, הוא התעצמות הכרחית, הוא השתחררות מתדרים נמוכים וכובלים, הוא הצמחת כנפיים. הוא ההבנה שהחוזה שנחתם בין הנשמות הגיע לסיומו ושאין טעם להמשיך ולסבול קשר שלא רק שלא מזין את הנפש והנשמה, אלא פוגע בהן.

מתן רשות לשחרר

העצמה רגשית אמיתית מתחילה במתן רשות לעצמנו להפסיק להילחם על מקום ליד שולחן שהאהבה לא מוגשת עליו. מותר לכם לעזוב. מותר לכם להציב גבולות. מותר לכם להכיר בכך שקרבת דם אינה תעודת ביטוח כנגד התנהגות פוגענית.

כאשר אנו משחררים את הקשרים הלא תומכים, אנו מפנים מקום למשפחה הנשמתית שלנו – לקשרים שיחגגו את האור שלנו מבלי להסתנוור ושיאהבו אותנו לא בגלל התווית, אלא בשל המהות. זהו צעד הכרחי בטרנספורמציה שלכם,  להפסיק לקוות לאישור מאנשים שלא מסוגלים לראות אתכם באמת ולהתחיל לראות את עצמכם. המפתח לכל אלה הוא ללמוד לאהוב את עצמכם יותר מכל דבר אחר. לרובנו לא קל לעשות זאת, בדיוק בגלל העובדה שגדלנו במשפחות קרמתיות שניסו לעתים בכל כוחן למנוע מאיתנו לאהוב את עצמנו.

קל לומר וקשה לבצע, נכון? קחו אפוא שש תזכורות עוצמתיות וממוקדות שאותן תוכלו לשנן כדי להטמיע את הגישה הזו בתודעה ולחזק את הגבולות ואת החוסן הרגשי שלכם:

1. קרבת דם או הגדרה חברתית לא מחייבות אותי לסבול יחס לא הוגן ולא נאות. אני בוחרת במערכות יחסים על פי האיכות שלהן, ולא על פי התואר המקורי שלהן.

1. אם המהות, ההצלחה או הרוחניות שלי מאיימות על מישהו, זהו השיעור שלו, לא שלי. אני מסרבת להקטין את עצמי כדי שאחרים ירגישו בנוח.

1. אני מודה על השיעורים שהקשר הקרמתי לימד אותי, ומבינה שסיום הקשר הוא לא נטישה, הוא בחירה בעצמי, שתוביל אותי להשלמת המשימה הרוחנית שלי.

1. המחויבות הראשונה והחשובה ביותר שלי היא לצמיחת הנשמה שלי. אני מעניק לעצמי רשות להתרחק מכל מקום שבו המהות והאותנטיות שלי אינן מתקבלות באהבה ובשמחה.

1. בכל פעם שאני משחררת קשר רעיל, אני יוצרת מרחב שבו יהיו אנשים שיתייחסו לגרסה הנעלה ביותר שלי באהבה, בהערכה, בהוקרה ובהכלה.

1. אהבתי לעצמי היא כל שדרוש לי כדי לזמן אל חיי את האנשים הנכונים, האנרגיות הנכונות, התדרים הנכונים והתמיכה הרגשית לה אני ראויה.