מאת: סמדר ברגמן
בכל משפחה בה קיים שעיר לעזאזל, ובדרך כלל אלה משפחות לקויות תפקוד, הוא מתוכנת מילדות לחוש אשמה ובושה. מדובר בתפקיד ששויך לו, ולא באֱמֶת מולדת של מהותו. אבל בואו נשאר עם העובדות, עובדות יכולות להסיר את הערפל הרגשי ואת העיוותים, ולהעניק לכם גלגל הצלה כאשר המשקל של אותן תחושות ישנות ומוטמעות מאיים להטביע אתכם.
עובדה היא שבילדותכם, אותם אנשים בוגרים שסבבו אתכם – אלה שהיו אמורים להגן עליכם, להדריך אתכם, לאהוב אתכם ולתמוך בכם – עשו לפעמים את ההפך מכך. הם לעגו לכם, התעללו בכם, השפילו אתכם ופגעו בכם. אותם מקרים לא היו רגעים חולפים, הם היו דפוס קבוע והם חלחלו אל עצמותיכם, עצבו את האופן שבו אתם תופסים את עצמכם. אך האמת היא שמעשים אלה לא מגדירים אתכם כלל וכלל, אלא את אותם אנשים. בין אם היו אלה ההורים, האחים או אנשים קרובים אחרים, הפעולות, המילים והיחס הרע שלהם – משקפים את הכישלון האישי שלהם, את חוסר הביטחון האישי שלהם, את חוסר יכולתם להתעלות מעל לחלקים השבורים שבתוכם. כל אלה מגדירים אותם, לא אתכם. אתם הייתם רק ילדים רכים ותמימים, לוח חלק, ספגתם את מה שהושלך עליכם. זה לא הגיע לכם, וזו לא הייתה אשמתכם.
ואף על פי כן, גם אם בבגרותכם אתם יודעים כל זאת באופן שכלי, ההדים עדיין מהדהדים בנפש. אז בפעם הבאה שאתם תופסים את עצמכם נכנסים למערבולת של אשמה, מלקים את עצמכם על משהו שאמרתם, עשיתם או לא עשיתם – עצרו לרגע. הבינו במה מדובר – זו התנהגות נרכשת. לא מדובר כאן באיזה פגם מולד – זו התניה, תפקיד ותסריט שהוגשו לכם בילדות. לימדו אתכם לשאת את אשמת השושלת, לשאת על כתפיכם את הנטל של אלה שקדמו לכם, להפנים את הכאוס שלהם – כשלכם. הוא לא שלכם! כאמור, אולי היה זה הורה שציפה שתממשו את חלומותיו והטיח בכם רק את אכזבתו, אולי הייתה זו משפחה שהתפקוד בה לקוי מיסודו או שיפוט מצד הקהילה כולה – יהיה המקור אשר יהיה, אין זה המשא שלכם ואינכם צריכים לשאת אותו. הם הפכו אתכם לשעיר לעזאזל, כיוון שזה היה קל יותר מאשר להתמודד עם הצללים שלהם ולרפאם. הפוסט הזה בא להזכיר לכם – אתם כבר לא הילד או הילדה האלה, אתם לא לכודים בנרטיב ישן שפג תוקפו כבר מזמן.
סבלתם די. שנות הספק העצמי, התסריטים הישנים שהרצתם בראשכם בעת לילה, צלקות הפצעים הישנים שגירדתם שוב ושוב, הרגעים שבהם תהיתם אם תשתחררו מכל אלה אי פעם – זה המחיר ששילמתם, שלא הייתם אמורים כלל לשלם.
למרות כל אלה, אתם עדיין כאן, ניצבים זקופים, צועדים קדימה. בכל יום, עם כל צעד שאתם צועדים, אתם מרפאים את הטראומה, שוברים את הדפוסים, את מעגלי ההתעללות, את מחזורי הקרמה. אין זו משימה קלה – שבירת שנים של תכנות אינה קלה כלל וכלל – אבל כל החלטה לדחות את ההתניה, לסרב לתת לה להגדיר אתכם, רק מרפאה ומחזקת אתכם. אתם בונים חוסן, עמידות ונחישות, החלטה אחת בכל פעם, ואת העוצמה הזאת אף אחד לא יכול לקחת מכם.
זכרו גם שאתם לא לבד. נכון שלפעמים העבר עדיין יכול להטיל את צלו על חייכם, אבל המאבק אינו רק שלכם, אתם שייכים לקבוצת אנשים אמיצה שהגיעה לכאן, בתקופת החיים הנוכחית, עם משימת נשמה חשובה – לדבוק באמת ובאותנטיות, לנתק קשרים קרמתיים רעילים, לחתום אחת ולתמיד דפים מלאים בקרמה דורית וליצור פרדיגמות אישיות וקולקטיביות חדשות. תודה לכל מי שמבצע משימה חשובה זו, למען עצמו ולמען כולנו.
