מאת: סמדר ברגמן ©
המשפט הזה עלול לתת קווץ׳ קטן בבטן כשקוראים אותו לראשונה, אבל אז, לאחר הכיווץ הראשוני, יכולה להתרחש גם התרחבות. קל לנו כל כך להאמין שמה שאנחנו רואות, מרגישות וחוות הוא ״האמת״. האמת על העולם, על אנשים אחרים, על עצמנו. אבל האם באמת קיימת אמת אחת, טהורה ומוחלטת? או שאולי מדובר רק בדעה פרטית ובפרשנות אישית, כאלה שלפעמים נולדו בכלל מהפצעים שלנו, מזכרונות, מהחינוך, מהטראומות ומהמסע הייחודי שעברנו?
הרבה מכירות בוודאי את התחושה שלפתע מגיע רגע של בהירות – מה שחשבתי שהוא אמת, היה בעצם שכבת הגנה, פנטזיה, או אולי מנגנון הישרדות, סיפור שסיפרתי לעצמי כדי להרגיש בטוחה, אהובה או בשליטה. וברגע הזה, במקום להיכנס למקום של ביקורת, חשוב להוליד את החמלה. חמלה כלפי עצמנו וכלפי הדרך שעברנו.
וכאן חשוב להבין נקודה רגישה ועמוקה – הצורך ״להינעל״ על אמת אחת מוחלטת נובע בעיקר מהאגו. אותו חלק בתוכנו שמבקש ודאות, שליטה וביטחון, שמפחד מהלא נודע ומהריק. האגו רוצה (לפעמים חייב) להיות צודק, רוצה לדעת, רוצה להרגיש יציב ובטוח. הנשמה, לעומת זאת, לא מחפשת צדק, היא מחפשת חיבור. היא מבקשת רכות, פתיחות והסכמה לזרום עם החיים כפי שהם. כשאנחנו מזהות שההתעקשות שלנו נובעת מפחד ולא מאמת פנימית עמוקה, אנו יכולות לשחרר. אנחנו לומדות להרפות מהצורך לדעת הכול באופן נחרץ ואנו יכולות לבחור לאמץ חוסר ידיעה שנובע ממתן אמון – בעצמנו, בדרך שלנו ובחכמה המולדת והשקטה שפועמת בתוכנו.
כשאנחנו מבינות שהאמת שלנו היא לפעמים רק פרספקטיבה, אנחנו משחררות את הצורך לשכנע, להוכיח או ״לתקן״ אחרים. אנחנו מתחילות להקשיב באמת, לא מתוך רצון לנצח, אלא מתוך רצון להתרחב ולהבין. כך אנו יכולות לפגוש את האחר במקום שבו הוא נמצא, גם אם מקום זה שונה מאוד מהמקום שלנו, גם אם הדעות של האחר שונות מאוד מהדעות שלנו. האגו מרגיש מאויים מדעות אחרות, הנשמה מרגישה עושר לנוכח דעות אחרות.
לכן חשוב לזכור שהמסע האישי והרוחני אינו חיפוש אחר אמת אחת מוחלטת, אלא הזמנה לשהייה עם שאלות, להסכמה להיות גם בחוסר וודאות, לאומץ להודות שאולי אני לא יודעת הכל וזה בסדר. דווקא מתוך המקום הזה מתאפשרת הוויה עמוקה, כזאת שיודעת להשאיר בתוכה מקומות ריקים, לא ריקנות שיש בה כאב, אלא ריקנות שממתינה לרגע הנכון להתמלא בידע, בחכמה, בעושר. כאשר איננו מרגישות צורך להיות צודקות, אנחנו מאפשרות ללב להיפתח לקשת עצומה של נקודות מבט.
תהליך הריפוי מזמין אותנו לבדוק בעדינות האם המחשבה הזאת, אותה החשבנו לאמת אחת ומוחלטת, משרתת אותי? האם האמונה המוחלטת הזאת בה החזקתי מקרבת אותי לעצמי? או אולי היא סוגרת, מכווצת, מגבילה? וברגע שאנחנו מסכימות להטיל ספק, מתאפשרת בחירה חדשה. בחירה מודעת. בחירה מחוברת.
האמת האלוהית, אם נבחר לקרוא לה כך, אולי אינה מערך של חוקים נוקשים, אלא תנועה חיה של אהבה, קבלה וחיבור פנימי. יכול להיות שהיא אינה נכונה או לא נכונה, אלא פשוט הוויה, עוד גון צבע שמרכיב את כלל הצבעים, מרחב שבו כל אחת מאיתנו רשאית להיות היא, על הגוון הייחודי שלה.
ההבנה הזאת, ההסכמה לקבל שאין אמת מוחלטת אחת, מאפשרת רגיעה עמוקה, כאשר אין צורך להילחם על האמת האישית, אנחנו יכולות פשוט להיות, להרגיש, לנשום ולדעת שגם הדעה הנוכחית שלנו, היא משהו שמתפתח כל הזמן, היא רק תחנה נוספת בדרך אל הליבה העמוקה ביותר שלנו.
