מאת: סמדר ברגמן
״אם האהבה מאלצת אתכם לעסוק בניחושים, התשובה היא לא – הלב שלכם הוא לא חדר המתנה. סגרו את הדלת בפני הבלבול, שמרו על השלווה, וראו כיצד הבהירות פותחת את הדלת שתמיד נועדה להיות שלכם״.
סטיב ד׳לאנו גרסיה.
כמה פעמים מצאתם את עצמכם ממתינים? לא בתחנת אוטובוס, לא אצל הרופא, אלא המתנה שבלב. אתם ממתינים למישהו שיגיע, למישהו שיחזור, למילה שתאמר, למחווה שתוכיח ש״יש על מי לסמוך״. אבל הלב שלכם, בניגוד לחדר המתנה, הוא לא מקום זמני שמישהו יכול להיכנס אליו, לשבת רגע ואז לצאת.
כשאנחנו מתייחסים ללב שלנו כאל חדר המתנה, אנחנו משאירים את האור דולק ואת הדלת פתוחה למי שלא בהכרח מתכוון להישאר או להגיע בכלל. אנחנו משקיעים משאבים – זמן, אנרגיה, מחשבות – עבור מישהו שאולי לא יודע בכלל שאנחנו יושבים ומחכים.
הלב שלכם הוא לא מקום שנועד להמתין לאהבה, הוא מקום שנועד להתמסר לאהבה בכל כוחו. הוא בית. בית שבו נמצאים אנשים כיוון שהם בוחרים להימצא בו. לא משום שהם מחפשים מקלט זמני, אלא מקום לגור בו. הלב שלכם הוא בית שיש בו חום, הקשבה ואמת, אבל גם גבולות ברורים. המתנה יכולה להיות מעייפת מאוד, היא מותירה אותנו במצב ביניים, לא כאן, לא שם, שוהים בחוסר ודאות.
ההבנה שהלב שלנו לא אמור להיות חדר המתנה, משמעותה להפסיק לחכות לאישור חיצוני כדי להרגיש ראויים. משמעותה לשים לב מי באמת נוכח בחיים שלנו, לא במילים, אלא במעשים. זאת אומרת להעז לסגור דלתות שפתוחות רק לכאורה, כיוון שהן לא מובילות לשום מקום.
וכשאנחנו עושים את זה, משהו מופלא קורה: הלב מפסיק להרגיש כמקום זמני, ומתחיל להרגיש כמו בית אמיתי – בראש ובראשונה, עבורנו. אנחנו מפנים את הכיסאות למי שבאמת רוצה לחלוק איתנו את המסע. אנחנו מפסיקים לשמור מקום לאנשים שמזמן מהלכים בנתיבים אחרים, בלעדינו.
החיים קצרים מדי מכדי לשבת בחדר ריק, להסתכל על השעון ולחכות לאנשים שיואילו בטובם להגיע. המתנה פסיבית אינה מובילה לדבר, במקום זה, אפשר לקום, לצאת החוצה ולבנות מערכת יחסים עם עצמנו – יחסים שבהם אנחנו לא צריכים להמתין – אנחנו כבר כאן.
אז אם יש בחייכם אנשים שהפכתם את לבכם ל״חדר המתנה״ עבורם, שאלו את עצמכם: כיצד ההמתנה הזאת מקדמת אותי? ואז קומו וצאו, מצאו את הדרך חזרה אל עצמכם, אל הערך העצמי שלכם, אל הידיעה שאתם ראויים לאנשים נוכחים.
אל תחכו לאף אחד.
