מאת: Mutual Reception Astrology
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
בעידן שבו העולם היה צעיר מספיק, כך שאלים נענו עדיין לבקשות, חיו שליטים מסוימים בקרב האנושות שהפכו חזקים מקודמיהם. הערים שלהם התנשאו למרומים. הצבאות שלהם צייתו ללא היסוס. האוצרות שלהם מלאו בזהב שנמשך מהעורקים העמוקים של האדמה.
אך כוח מוליד רעב לעוד כוח.
השליטים האלה התקבצו ודנו במגבלות שעדיין כבלו אותם. ממלכות נפלו. הזמן כרסם במגדלים. אפילו השושלת החזקה ביותר התפוגגה בסופו של דבר והפכה לאבק. הם החליטו שאם ברצונם להתגבר על המגבלות האלה, יש רק ישות אחת שבסמכותה לפסוק בעניינים שכאלה.
הם יבקשו להיפגש עם שבתאי, האדון העתיק של הזמן, המבנה והגבול הקשה של המציאות עצמה.
באמצעות טקסים ארוכים ונתיבים נסתרים הם התקבצו בפניו בקצה העולם. שבתאי לא עטה דמות מלך מלאה הוד והדר, דמותו הייתה זקנה יותר וכבדה יותר מהמלכות עצמה. הנוכחות שלו דמתה להרים, לכוח הכבידה, לסבלנות הנצחית של העידנים.
השליטים כרעו ברך.
שבתאי הביט בהם במבט עז כברזל שפסיקתו בלתי נמנעת.
״הגעתם ממרחקים״, אמר. ״בני תמותה מעטים ניצבים למולי מרצונם. אמרו מה רצונכם״.
השליטים הביטו זה בזה, והמנהיג שלהם ענה.
״שבתאי האדיר, אנו מבקשים כוח. לא את הכוח החולף של המלוכה, אלא את הכוח לשלוט בעולם עצמו״.
שבתאי שקל את מילותיהם רגע ארוך.
״אני יכול להעניק לכם זאת״, אמר לבסוף. ״בממלכתי שוכן ידע החומר. החוקים הנסתרים שקושרים אבן לכוח הכבידה, עושר לצייתנות, פחד לשליטה. בעזרת הידע הזה אתם יכולים לשלוט בעולם החומר יותר מכפי שעשו זאת כל בני האנוש שקדמו לכם״.
השליטים חשו בהתרגשות מציפה אותם.
״אבל עליכם להבין את המחיר״, המשיך שבתאי. ״כל דבר שצומח מידע זה שייך לממלכתי. כוח המושל בחומר הוא כוח המצוי בממלכתי. כל עוד אתם דבקים בו, אתם נותרים תחת שלטוני. דבר מכל שתשיגו באמצעותו לא יעזוב את ממלכתי״.
השליטים התרחקו כדי לדון בינם לבין עצמם. הם דיברו על אימפריה, על עושר ללא גבול, על דורות שירשו שליטה בכדור הארץ.
הם סברו שהעסקה מקובלת.
הם חזרו והתייצבו בפני שבתאי וקדו.
״אנו מסכימים״.
שבתאי הרים יד עתיקה אחת.
״וכך יהיה״.
מאותו יום ואילך, השליטים החזיקו בידע שאף אדם אחר לא החזיק בו מעולם. הם למדו כיצד לעצב, למדוד ולתפעל את מבני העולם. הם למדו כיצד לארגן פחד, כיצד לבנות מערכות, כיצד שלשלאות בלתי נראות יכולות לאסור מיליוני אנשים שמעולם לא ראו את אדוניהם.
הם העבירו את הסודות האלה אל השושלות והמוסדות שלהם, שמרו עליהם בקפידה. במשך מאות שנים צאצאיהם הפכו עשירים ועוצמתיים. ממלכות קמו ונפלו, אבל שומרי הידע של שבתאי שרדו מאחורי הקלעים, תמיד מכוונים את מכונת העולם.
דומה שכדור הארץ עצמו נכנע לסדר שלהם.
אבל הזמן לא קופא על שמריו, אפילו ביחס לאלה שמאמינים שהם פוקדים עליו.
בסופו של דבר, העידנים החלו להשתנות.
שינוי קל חל באנושות, בדומה לרמז הראשון של השחר לפני הזריחה. בקרב אנשים רגילים, החלה לצמוח הבנה מוזרה. רבים שמעולם לא החזיקו בידע הסודי של שבתאי התחילו להבין משהו עמוק יותר לגבי הקיום עצמו.
הם ראו את העולם בברור, ובכלל זה את אשליותיו. הם זיהו את המבנים שמשלו בהם, אך הם לא הרגישו עוד כבולים על ידם.
באותו רגע, שער צר הופיע.
לא היה זה שער אבן או ברזל. אף קיר לא הקיף אותו. אף שומר לא ניצב לידו. הוא הופיע בכל פעם שאדם זיהה את ההבדל שבין בעלות על העולם לבין להיות בבעלות העולם.
אלה שחלפו מבעד לשער אימצו דרך חיים שונה לגמרי. הם עדיין חיו בעולם, אך שוב לא נכבלו על ידי אשליותיו. הם נעו מתוך בהירות. הם שיתפו בחופשיות. הצורך בשליטה פשוט נשר מהם.
עבור אלה שחלפו בעדו, החיים הרגישו כגן עדן שקט.
צאצאי השליטים של שבתאי צפו במחזה בבהלה הולכת וגוברת. כל אדם שצעד מבעד לשער הצר הפסיק להשתתף במערכות שהזינו את כוחם.
בסופו של דבר, השליטים עצמם נגשו אל המפתן.
הם ציפו לעבור בו בקלות.
אבל שבתאי המתין.
הוא ניצב לפני השער כהר עתיק.
השליטים קדו בעצבנות.
״אדון שבתאי״, הם אמרו, ״ברצוננו לעבור בשער זה גם כן״.
שבתאי נענע בראשו.
״אינכם יכולים״.
השליטים נדהמו.
״מדוע לא?״ דרשו. ״האם לא כיבדנו אותך? האם לא שלטנו בעולם באמצעות החכמה שהענקת לנו?״
״כך עשיתם״, השיב שבתאי ברוגע. ״הסכמתם לעסקה מרצונכם החופשי. הכוח שביקשתם שייך כולו לממלכתי. באמצעותו כבלתם את עצמכם לממלכתי. אלה שעוברים בשער הזה עושים זאת כיוון שהם לא קשורים עוד לדברים בהם אני מושל״.
השליטים הבינו באימה את משמעות הדבר.
אם האנושות תמשיך לחלוף מבעד לשער, הם ייוותרו מאחור בעולם ריק כמעט לחלוטין. הכוח שלהם תמיד הסתמך על הכפופים להם. בלעדיהם, לא תהיה כלל משמעות לשליטתם.
הם קדו שנית לפני שבתאי.
״אדון נכבד״, הם אמרו בזהירות. ״תמיד היית הוגן. הענק לנו חסד אחד״.
שבתאי הביט בהם במבט עלום.
״דברו״.
״אם נשכנע אחרים למסור את זכותם מלידה״, הם שאלו, ״אם נשכנע אותם להישאר כבולים לממלכה שלך, כפי שאנו כבולים אליה, האם נוכל להמשיך לשלוט בהם כאן״
שבתאי שתק זמן רב.
לבסוף ענה.
״האנושות חיה תחת חוק הרצון החופשי. אם אדם סוחר בחירותו לטובת נוחות, פחד או כוח, איני יכול למנוע זאת״.
השליטים חייכו.
שבתאי סיים את דבריו.
״אך גם לא תוכלו למנוע מאלה שרואים בברור לעזוב״.
השליטים שבו אל העולם והתחילו בעבודתם. הם הפיצו פחד ובלבול. הם בנו מערכות שנועדו להסיח את דעת האנשים, להותיר אותם מופרדים ותלויים. הם הבטיחו ביטחון בתמורה לציות ועושר בתמורה לנאמנות.
רבים קיבלו את ההצעות האלה.
אך דבר–מה מוזר המשיך להתרחש.
ככל שהמלכודות שלהם הפכו מורכבות יותר, כך אנשים רבים יותר החלו להבחין בהן. כל ניסיון להדק את השליטה חשף את המנגנון שמאחוריה. כל גל פחד העיר גלים חדשים של בהירות.
עוד אנשים חלפו מבעד לשער הצר.
צבא לא יכול היה לעצור אותם.
שום סכום כסף לא יכול היה לרכוש את השער.
הוא נפתח רק כאשר מישהו הבין שחירותו כלל לא השתייכה באמת לשולטים, לעולם.
הייאוש הלך וגבר אצל צאצאי עסקת שבתאי. הם הידקו את אחיזתם בעולם, אבל כל הידוק חשף עוד מהאשליה.
בסופו של דבר, חילופי העידנים הגיעו אל סופם.
השער הצר נסגר.
שבתאי הופיע פעם נוספת בפני השליטים שהקדישו מאות שנים בניסיון לשמר את שלטונם.
הם הביטו בעולם בו ניסו לשלוט.
רבים כבר הרחיקו לכת אל מעבר להישג ידם.
שבתאי הביט בהם באותו מבט סבלני אותו העניק לאבות אבותיהם לפני זמן רב כל כך.
אז הוא חייך.
״ברוכים הבאים לממלכתי״, אמר ברכות.
