מאת: מאט ליקאטה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
כאשר אנשים שאנו אוהבים מרגישים עצובים, ריקים, חסרי מנוחה או מדוכדכים, קל להשתכנע שמשהו אינו כשורה – ושתפקידנו לתקן זאת. אנו מחפשים אחר טכניקות, תיאוריות, פרשנויות, מנסים להחליף את ממשיות התנסותם במה שאנו מאמינים שעליהם להרגיש במקום זאת.
טבעי לרצות להקל על אנשים שאנו אוהבים. אין צורך להעמיד פנים שאין זה כך. אנו יכולים להחזיק ברצון גדול יותר זה – שהם ירגישו טוב יותר – בעודנו נשארים פתוחים למשהו אחר שייתכן ומופיע בשדה שבינינו.
לפעמים הדבר אליו משתוקקים יותר מכול אינו הקלה.
לפעמים זהו הידיד – האדם שמוכן לצעוד לצדם בנוף החשוך למחצה של הנשמה.
מנקודת מבט אלכימית, התמונות, הרגשות והאותות הסומטיים שצצים ביניכם אינם מכשולים. הם תקשורת. ייתכן ויש להם תפקיד מהותי שנמצא מעבר למה ששניכם יכולים להבין. כאשר אנו ממהרים לתקן, בייחוד בשל החרדה האישית שלנו, אנו מסתכנים בשיבוש דבר–מה מקודש.
אם נאט, נוכל להבחין שהצורך שלנו לתקן נובע מחוסר נוחות לגבי החשכה שלנו – מהאבל המודחק שלנו, הפגיעות ההיסטורית שלנו, רוחות הרפאים של חיים שלא חיינו.
יכול להיות שהתשורה הטובה והחביבה ביותר היא פשוט להישאר. לשבת יחד במרחב הטעון. להיות עדים לתחושה מבלי לדרוש שהיא תשתנה. להסיר את הנטל המעומעם שאומר שהם חייבים ״להירפא״ כדי שנוכל להישאר קרובים.
אולי אין צורך לתקן אותם.
אולי הם צריכים שנחזיק בהם.
ובאחיזה ההדדית הזאת, משהו שקט מתחיל להתארגן מחדש. מקום מפלט נוצר ביניכם – מקום שבו אפילו הרסיסים השבורים של עולם מפוחד יכולים להתחיל למצוא את דרכם הביתה.